"את בוהה במסך הלועג לך ומנסה לא לחשוב על אתמול. כשאמרו לך את מה שאמרו, ואת ניסית לא להתרסק שם מולם. ניסית להחזיק את זה. מה אמורים לעשות במצב כזה, לא ידעת. אף פעם לא רצית לדעת. מצפים שתחזרי הביתה עם זה כאילו הכל רגיל. אבל שום דבר לא רגיל."
מה קורה לאישה צעירה וקרייריסטית המנסה להמשיך בשגרה התובענית, כשבתוך תוכה מונח אובדן שאפילו לא זכה להיקרא בשם? סיפור אנושי ומלא חמלה על חוויה נשית שלרוב אינה זוכה להכרה ולקול.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
