"הסיפור הזה אינו שלי. הוא אינו שלי במובן שאינני יכולה להשאיר אותו רק אצלי. הוא נכתב עבורם, עבור הלוחמים שאיבדו חברים לקרב, עבור המשפחות השכולות, עבור תומכי הלחימה שחוו את הכול מהצד ועבור מדינה שעדיין מתקיימת לצד טראומה מתמשכת. במטרה שיזכרו את המחיר היקר שטובי בנינו שילמו, שיכבדו, וידעו שיש דרך החוצה מהטראומה והכאב העמוק ביותר. המסע לא נגמר כאן."
יומן מסע זה נכתב אחרי מבצע "צוק איתן", בידי תומכת לחימה, מדריכת כושר קרבי של יחידת אגוז. בספר זה היא מגוללת את שהתרחש במהלך המבצע בתור מי שחוותה את הכול מהצד, בתור דרג ב'. היא מתארת את הימים שקדמו למבצע, את הכניסה הקרקעית לעזה ואת הפצע העמוק שנפער בליבה ובלב של כל מי שהיה סביבה בתום המבצע. בד בבד היא חושפת את עולמה הפנימי, את המחשבות והתהיות העמוקות ביותר שהיו לה אי אז בגיל 20.
היא מתארת את גבורתם של הלוחמים שאותם היא אימנה ואת הכאב העז באובדן חברים למען הגנה על המולדת. היא מדברת על דעות שהתרסקו, אמונות שנכשלו, אבל גם על התקומה שלא איחרה לבוא. בחלקו השני של הספר היא מתארת נקודת מפנה בחיים שלה. הרחק מכל רעשי הפגזים, היירוטים והאזעקות היא מצאה עצמה לפתע שומעת את מחשבותיה שניסתה לקבור. היא מספרת על ההכחשה וההדחקה, על האכזבה מעצמה ועל הניסיון לברוח מהמציאות שהייתה מלאה כולה במוות.
במשך תשעה חודשים לאחר המבצע, היא התגוררה בשבדיה ועברה תהליך ריפוי ייחודי. היא חשפה לאט לאט את הפצע האישי שלה, פצע שהיא חשבה שלעולם לא יגליד. בעקבות מפגשים פנים מול פנים עם האויב, עם פליטים מעזה, עבודה עם צוענים מרומניה ועל ידי עמידה לצד האמת בעבור ישראל, השכבות החלו להתקלף מעליה, המשא החל ליפול והפצע החל להירפא – לא בזכות העבודה הקשה שלה אלא הודות לכניעתה לכוח הגדול ממנה.
״מתוך הנפילה צמחה ההבנה שגם אם אלוהים לא עונה לתפילות שלנו כמו שהיינו רוצים שיענה, הוא עדיין נמצא, לא עוזב אותנו לשנייה, הוא נשאר נאמן.״
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
.jpg)
