שמונים

כשלג

וְאֵין לִי יוֹתֵר חֶרְפָּה לְהוֹלִיךְ
וְלֹא בּוּשָׁה לְהַרְאוֹת פָּנַי בָּרַבִּים
חֲטָאַי כְּבָר מִזְּמַן כַּשֶּׁלֶג הִלְבִּינוּ
הוֹדֵיתִי וְעָזַבְתִּי וְרֻחַמְתִּי
אֲנִי סְדִינַת כֻּתְנָה צְחֹרָה
מְקֻפֶּלֶת בָּאָרוֹן
הַזְּמַן אֵינוֹ עוֹבֵר
וְיֵשׁ לִי פַנְטַזְיוֹת
עַל כִּתְמֵי
דָּם אוֹ יַיִן
זֶרַע אוֹ קִיא
וְאִם לֹא 
מוּטָב תַּעֲשׂוּ מִמֶּנִּי
תַּכְרִיךְ.

בספר שיריה הרביעי, יעל זילבר כהן מפרקת לגורמים את כל מה שהחברה חושבת על זיקנה ועל הזקנים החיים בה. בשפה פיוטית ועשירה, היא מנסחת את הכאב, התשוקה, חשבון הנפש ואהבת הטבע שלה. יעל אינה נרתעת מעיסוק בנושא שנחשב לטאבו בתרבות שמקדשת עלומים, ומפליאה לעשות זאת באומץ, בהומור ובכנות. זהו קול נדיר שחשוב שיישמע בשירה העברית.