מר אבן, פקיד אפור במשרד האוצר, הוא גבר בורח מבשורה. דופקים אצלו בדלת והוא לא רוצה לפתוח. בנו היקר והאהוב, שעד שנולד חייו של אבן היו חסרי משמעות, הוא חייל קרבי במלחמת הנצח, ועכשיו מגיעה ההודעה שהכי חשש ממנה, זו שלפני ה'הותר לפרסום'. אנו מבטיחים לילדים שלנו חיים וכשהם אינם, גם לנו אין זכות קיום, כותב גואל פינטו בספרו החדש, סדר העניינים. הבריחה הביתית של מר אבן מקבילה לבריחה מאחריות של המנהיג העליון, הפוליטי נמהל בפרטי באופן טבעי. אבל בעצם, מי אשם, המנהיג ששלח את הילד אל מותו, או האב שגידל אותו במדינה, בחברה, בתרבות, ששולחות ילדים אל מותם? פינטו לא חושש להיות פוליטי, חד ונוקב כשהאשמה ההורית הקבועה מוכפלת כאן פי מאה.

היסוד הנפשי/ עמיחי שלו

עמוס נפשית ורגשית.

הוא מנסה ציניות מול מנהגי האבל הלאומיים, זה לא עובד, אז הוא מקלל ובורח לזכרונות: אמא אהובה, שהקריאה לו ג'יין אוסטן לפני השינה; אבא שנוא מתעלל; ואהוב שהיה מפקדו בצבא, אוהד, זכר אלפא שתלטן וקשוח, הומו שטוף שנאה עצמית שמבטל כל סממן של הומואיות – החל בנטיות אמנותיות, אסתטיות, סטייליסטיות, ועד לחולמנות וחוסר תכליתיות. ההחלטה להתחתן, ההחלטה להביא ילד לעולם, כל ההחלטות הכי חשובות בחיים, כולן נלקחות במעמד צד אחד, כשמר סלע הוא מעין ניצב פאסיבי, עומד בצד ומהנהן קלות בהסכמה בתוך הדרמה הגדולה של חייו. ואז מגיעות היעלמויות של אוהד לימים או שבועות במסגרת תפקידו הצבאי החשוב. מר סלע מדמיין לאוהד חיים כפולים, משפחה אחרת אי שם, רגילה, עם אישה וילדים.

קו ישיר נמתח בין האב האכזר לבין מציאת דמות האב אצל בן הזוג, אחד שבמחיצתו לא תוכל לנשום ותאבד כל זהות עצמית, אבל תרגיש מוגן ובטוח - ועם זאת מת להשתחרר. אוהד, מצידו, משכפל אצל בן זוגו את מודל עקרת הבית שלמד מאימו, זאת שתמיד שם, מבשלת, מנקה, מגהצת, מחכה. מר סלע מחכה ומחכה, כל הזמן מחכה, תמיד. חיים של שקט, ציות ואימה, חיים של צמצום והקטנה, שבהם כל משפט שנאמר לו מסתיים ב"אתה מבין?", כמו דיבור לילד איטי שלא יתפתח לעולם. פינטו פוער תהומות בין מה שבפנים למה שבחוץ, מה שעושים מול מה שמושבים, מה שנאמר מול מה שלא; מורכבות פסיכולוגית מדויקת, קלינית, כאובה, בלתי אפשרית. ככה עשרים שנה, שני עשורים ואפילו לא רגע פחות. זה כבר פתולוגי ממש, אך מתואר בפרוזה רזה וחסכונית, מדודה ויפה, עם אלמנטים חזרתיים שיריים כמעט; שפה שיש לה מקצב פנימי, מעין הלמות לב מתמשכת שמחברת בין מקומות וזמנים, אירועים ורגשות המגיעים לשיא פואטי בתיאורי האהבה לילד, אהבה אמיתית, לא שתלטנות שרק מתחפשת לאהבה, כמו זו של אביו ובן זוגו. אך אז בא גיל ההתבגרות הנורא, שבו הילד עובר ממר סלע לאוהד, מעריץ את המפלצת, רוצה להיות גבר שבגברים כמוהו, מכונת מלחמה; ולבסוף נותר רק כאב בלתי נתפס, אינסופי וזעם נורא, כשהילד שלך מופקע ממך והופך לנחלת הכלל, אייקון שכול לאומי.

זה ספר רגשני באופן קיצוני ועצוב עד דמעות ממש.

השכנה, שקוראת לו "חמוד", כי ככה נשים תמיד קוראות להומואים, אין מה לעשות.

"בני אדם עוטפים עצמם ברעש כדי להבריח קולות פנימיים, הם נדרשים למילים כדי להרגיש שהם משמעותיים — אבל המוח זקוק להיעדר. הוא זקוק לשקט כדי להיבנות."

תל אביב אהובתנו, העיר היחידה שבה זוג גברים יכול להרגיש בנוח ולטייל עם עגלול ברוטשילד כמו כולם ולהרגיש הכי בורגנים ורגילים.

אפשר. פינטו הוא כותב מאוד מסקרן ומעניין.

בתוך הדחף הבלתי נשלט לנכס את בנו מחדש לעצמו, לו ורק לו, מר סלע הולך ומאבד את זה כשהידיעה על גורלו של הבן האהוב מחלחלת אל מעבר לסף התודעה. משתגע? או אולי סוף סוף מתמרד נגד החרדה שהקפיאה ושיתקה אותו כל חייו; כי אז מופיע בן הזוג ומשהו בו שונה, ולרגע עולה האפשרות שלא תיאמן, המטורפת, שאולי דווקא מתוך השבר הכי גדול יעלה איזשהו סוג של תיקון. אולי דווקא הטרגדיה הנוראה ביותר היא פרץ השחרור שלו, נתיב ההימלטות מחייו הקטנים, הזעירים אל הדרמה הענקית של הסוף.