סדר העניינים

טוק־טוק־טוק
מי שם?
חיים.

ראיתי את פניו היפות של הילד.

השפתיים שלו התעקלו כלפי מעלה, העיניים הצטמצמו והגומה על לחיו הימנית בלטה. החיוכים שלו היו נדירים, הוא היה ילד חמור סבר, אבל כשהגיעו הם היו עולם ומלואו. הוא נגלה אליי כמו ענק שהפציע מן הרקיע. ברקע היו שמיים כחולים, עננים לבנים, כמו ציור של מאייר מתחיל, ואור גדול זרח מאחוריו. חייכתי אליו בחזרה. תינוקי, קראתי לו. הושטתי יד קדימה, הצלחתי להגיע אל השיער שלו, לסדר אותו ממצב התוהו ובוהו התמידי שלו, ילד יפה שלי. תינוקי שלי. תודה שאתה מחייך אליי.

"הכול בסדר, אבא," השפתיים שלו אמרו.