אביו של ירון בן ה-15 הוא מעין ברני מיידוף ישראלי, או פשוט אתי אלון גברי, שנתפס בקלקלתו, וכך ירון הזעוף ואמו אהובה, מורה בחינוך המיוחד, יושבים יום יום בבית המשפט מול שורת עדים זועמים ושופט קפדן, שהאם מנסה להסיח את דעתו ואולי אף לרכך את ליבו באמצעות שמלה פרחונית חושפנית. הסיפור, רומן קצר או נובלה ארוכה בפרקים קצרים, מסופר ממרחק השנים, כשירון כבר יודע לזהות את הפגיעות שבתוך אישיותה הקשוחה, הגסה כמעט של האם, שמאשימה גם את עצמה, איך התעלמה ממעללי האב, איך גרמה לכך שבנה ייפול לבסוף קורבן להתעללות בלתי פוסקת של בני כיתתו. המבט המוכר של דויד גרוסמן, אירוני אך חומל, מלטף אותם דרך שבעת מדורי הגיהינום של המשפט וחוזר עם ירון בגוף ראשון שנים לאחור, אל ההיכרות של הוריו, אל יצירת המשפחה הקטנה והמשונה הזו. הילד הזה הוא מספר הסיפורים, שבנערותו רושם לעצמו הערות מקודדות ביומן סודי, וכעת שוטח בפנינו את העלילה העסיסית בניב ירושלמי עלום אך מהנה להפליא, גרוסמנית מופלאה, וירטואוזית, משחקית, מעוררת השתאות.

במחילה מכבודה של אשת המערות/ אופיר טושה גפלה

ובכן, גרוסמני.

דמות האב, חיים, מורכבת מסתירות וניגודים, מסוגר ומתפרץ, עצוב ושמח, בלתי צפוי באופן שהאם לא יכלה להתנגד לו, ומכך נגזרת מערכת יחסים משונה של משיכה דחייה, האור שלה מול החושך שלו, שנצמדים זה לזו בעווית ולא מסוגלים, או לא רוצים, לשחרר. ואולי במסגרת עסקיו היתה לו עוד אישה בדרום אמריקה, קוסטה ריקה או ונצואלה, משהו אקזוטי ועסיסי כזה. רק הילד מעז להעלות את הרעיון בדעתו והאם חושבת, מה אם כל חייה היו שקר אחד גדול. עד כמה אנחנו לא יודעים כלום על האנשים הכי קרובים אלינו, אנו מהרהרים בעקבות גרוסמן, האדם הוא חידה, המשפחה היא גיהינום.

ירון המספר, מסורבל וכבד גוף, נשוי למלכי ואב לתאומים. חייו הם תיקון על מעשי אביו והוא בן הזוג והאב הכי רך ואוהב שיש, מעידה אשתו. מצד שני, ירון הוא מספר מוזר, מתלבט, מתחבט, שזכרונו בוגד לבו לא פעם ותודעתו מדלגת בין מקומות וזמנים; הנה אבא לוקח אותו שק קמח למטבח בגיל 6, הנה האב מחולל ומסתחרר עם אמא בסלון והנה הוא, ירון, שקוע בתסביך אדיפוס משתק, חשוף, מביך. אבל לקראת החלק השני של הספר מתחולל טוויסט מפתיע וגילוי אפל, המרמז שאולי חלוקת התפקידים כאן אינה בדיוק מה שחשבנו בהתחלה, שמי שנראה כה פגיע ותמים אולי הוא בעצם משהו אחר לגמרי, ושהיתה סיבה טובה מאוד לכך שהאב לא רצה לפגוש את בנו אפילו פעם אחת אחרי שנכנס לכלא, עד שכן, לבסוף.

זה ממש לא אחד הגדולים של המאסטר; יותר מעין אתנחתא קומית-למחצה למעריצים ומכורים.

השותף לתא הכלא של האב. בריון גס שאט אט הופך עורו ומבקש ממנו להקריא לו ספרות יפה בלילות. קצת דוסטויבסקי לא יזיק לאף אחד.

"מה יש לומר, אותו איש מאס בי. ואם מישהו מאס במישהו, שוב אין כוח בעולם שישיב אותו ממאיסָתו".

ירושלים של גרוסמן אפלולית ונהדרת, כרגיל, ולמרבה הצער לא הכי קרובה למציאות.

כן. זה גרוסמן.

זהות גורל מוזרה נוצרת בין האב לבנו ואיתה האפשרות המצמררת שמה שאתה הכי שונא באנשים שאתה הכי אוהב היא ההשתקפות שלך בדמותם, תמונת הראי הבלתי נסבלת של המשפחה הגרעינית. כך גם מתגלה הבן, כמו אביו, בדמות מספר סיפורים, הכותב, הסופר, היוצר, שהכל נשפך ממנו כמו מתוך פצע פעור, ללא שליטה או מעצורים ורק אהובתו מבינה אותו, רק היא מאפשרת את הקסם, מרפאת את הקרעים, יוצרת תיקון לחיים שלמים של ייסורים. אולי בעצם זה ספר על כוחות הריפוי העצומים של האהבה.