יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: מיה קונטנתה
כותבת במטבח, חושבת שאם התחקיר מספיק טוב הדמויות כבר כותבות את עצמן, ולוקחת את הארי פוטר לאי בודד. אורלי גליבטר אדלר ("ללי זלמן עם סגול בזי"ן") עונה לשאלון האישי
כל דבר שמאיר שלו כתב, ובמיוחד "הדבר היה ככה". וסדרת הספרים "הארי פוטר" של ג'יי. קיי. רולינג. את ספרי "הארי פוטר" התחלתי לקרוא בשנת 2000, כשגרתי ועבדתי בהולנד (בתחום ההייטק) ונאלצתי להישאר במיטה לאחר בדיקת מי שפיר. בהיריון ראשון, מצוברחת ומתגעגעת הביתה, פתחתי את הספר הראשון בסדרה ונשאבתי פנימה לחלוטין. עבור שאר הספרים כבר עמדתי בתור כדי לרכוש אותם ברגע שייצאו לאור. וכשהגעתי לעבודה עם עיניים אדומות מעייפות, כולם ידעו שזה לא בהכרח בגלל בתי הבכורה, אלא כי קראתי "הארי פוטר" עד השעות הקטנות של הלילה. כשבתי השנייה הייתה בת שמונה (2013), קנינו את כל הסדרה בעברית וזכיתי ליהנות ממנה מחדש דרך העיניים שלה (היא טוענת שעשיתי לה ספוילרים, אבל אני מכחישה בתוקף).
כארבע שעות, במיוחד בלילות.
כבר הייתי מהנדסת כימיה ומתכנתת מחשבים בעברי (את שני המקצועות הללו לא אהבתי במיוחד). אבל יכולתי להרשות לעצמי ללמוד תסריטאות בשלב מאוחר בחיי, הודות למקצועות השנואים מעברי, כך שבעצם כבר מימשתי את החלום המקצועי שלי. כדי להוסיף חטא על פשע, אולי הייתי לומדת גם משחק (בהנחה שזה היה משחרר אותי מאופיי המכונס).
לאחר הספר הראשון הייתי בחרדה, בעיקר מהלא נודע. למלאכת הספר השני נכנסתי בעיניים הרבה יותר פקוחות.
לא נראה לי שיש תחום שאף אחד לא כותב עליו. כמו שאין סרט שכבר לא נעשה. אבל תמיד ניתן להאיר נושא באור אחר ואישי. אפילו ספרי מד"ב עוסקים בסופו של דבר בנושאים אישיים וקיומיים. וגם הספרים שלי שעוסקים לכאורה בהקמת משרפה בלב קיבוץ שעדיין יש בו ניצולי שואה ובניגוד לדת, עוסקים למעשה בפחד ממוות, בהתמודדות עם פחדים וקשיים באמצעות הומור ובאהבה על כל היבטיה (ללי ובעלה מנהלים נישואים פתוחים, אחותה וגיסה מנהלים יחסי מרות, אימה האלמנה של ללי פוצחת בפרק ב' וכולי).
לא מאמינה בתואר "הגדול בעולם", היות ויורשים חדשים נולדים בכל דקה. מפרגנת למאיר שלו, שהגיע טרום קורונה להרצות ביישוב שלי, וחיכיתי לבואו כמו גרופית בת טיפש-עשרה.
בשחקן יואן מק'גרגור. נולדנו באותה שנה ואני אוהבת מאוד כמעט כל דבר שהוא עושה. אגב, הוא גם זמר לא רע בכלל. אולי הייתי מציעה לו לככב ב"ללי – המחזמר".
לאנגליה של תחילת המאה ה-20. לראות איך חיו בסגנון "אדונים ומשרתים", או "אחוזת דאונטון". למרות שעם המזל שלי, בוודאי הייתי משרתת מהדרגה הנמוכה ביותר.
עם האגריד מ"הארי פוטר". לא ממש. אולי עם המפקח הארי הולה מסדרת ספריו של יו נסבו.
ברור! בזמן לימודי התסריטאות שלי, השתתפתי בקורס של רונית ווייס ברקוביץ'. בתור משימה ראשונה היא ביקשה מאתנו לכתוב את הסצנה הראשונה בסדרה שלנו. אני כתבתי סצנה בה ללי (בגלגולה הקודם בשם סקרלט מסיקה) צריכה להתחיל טיפולי דיאליזה והיא מסרבת. רוב הסצנה התנהלה כמחזמר, כשהרופא שלה מנסה לשנות את דעתה במילים מתחרזות לצלילי הג'ינגל של נקה-7. למחרת רונית בחרה להקריא את הסצנה שלי וכל הסטודנטים שרו אותה בשירה אדירה. הסצנה לא נכנסה לספרים שלי, אך יש בהם אזכורים רבים לסרטים, לסדרות טלוויזיה ולשירים. בספר הראשון, למשל, כשללי מתעוררת לאחר ניתוח ההשתלה ועדיין תחת השפעת משככי הכאבים, היא הוזה למולה את הרוקח ששר לה על כל התרופות שעליה לקחת, בחרוזים ולמנגינת השיר "אני אשתגע כשתאמר שלום".
ממש לא. כמובן שאני תלויה בתרופות ובדיאטה מסוימת, אבל גם אילו הייתי בריאה יותר וצעירה יותר, לא הייתי מסוגלת לוותר על הנוחות והפרטיות שלי (וכולם וודאי היו שולחים אותי לישון באי אחר, בשל הנחירות שלי - עובדה שגיליתי רק כשהייתי מאושפזת בבית חולים. השותפות שלי לחדר התלוננו, אני הכחשתי וכששאלתי את בעלי אם זה נכון, הוא התחמק ואמר שאין לו מושג כי שנת הלילה שלו מאוד עמוקה (כמובן שזו סיטואציה שבה גם ללי מוצאת את עצמה בספרי האחרון).
מכיוון שאני ובתי הקטנה חולקות לפטופ – בימי טרום קורונה הייתי כותבת כשהיא הייתה בתיכון, או בשעות מאוחרות בלילה. לאחרונה בעידן הלימודים בזום, השעות מאוד לא סדירות, אך השתדלתי לכתוב בכל יום (או לפחות לערוך מחקר בכל יום). לגבי מיקום, אני כותבת במטבח, במקום בו מתרחש כל האקשן הביתי.
סקס. ואחר כך כתיבה.
כתיבה.
מקווה שיש לו/לה מקור פרנסה אחר.
בהנחה שמדובר בספר פרוזה, כ- 55 אלף מילים – פורמט מודפס 60-70 שקל, פורמט דיגיטלי 30-35 שקל.
אני לא כל כך מאמינה ב"תקיעות", אני יותר מאמינה בעצלות / בחוסר מוטיבציה (שזו תכונה שאני לוקה בה, לצערי). אבל יש לי שיטת עבודה שמדרבנת אותי לכתוב – החלק הקשה ביותר בכתיבה הינו הכנת השלד הסיפורי. עבור כל אחד מהספרים שלי הכנתי שלד שכזה, ובו אני ממש מפרקת את הספר לרמת הפרקים והסצנות המרכיבות אותם. דואגת למטרה ברורה עבור כל דמות, למכשולים שיעמדו בדרכה לעבר המטרה הזו (פנימיים וחיצוניים), שוזרת את עלילות המשנה ועורכת מחקר שבהרבה פעמים מספק לי השראה / רעיונות לכתיבה. מצאתי שלאחר עבודת מחקר שכזו, למרות שבהתחלה היא נראית כמו בזבוז זמן, הכתיבה קולחת ולעיתים הדמויות כה בקיאות בחומר, שהן כותבות את עצמן. לאחר שהשלד מוכן, אני עוסקת במלאכה הקלה יותר (אך לא בהכרח קצרה יותר) – הרחבת השלד לכדי ספר.
אני די טיפוס של בית וגם לא האישה הכי סוציאלית בעולם. ביישנית ולא מתחברת בקלות. לכן החודשים האחרונים שבמהלכם היינו ספונים בבתים ושמרנו על ריחוק חברתי, היו פחות או יותר תפורים עלי (נכון, רציתי שיבטלו את המפגשים המשפחתיים בחגים, אבל לא בכזה מחיר). אז "האי" שלי הוא ביתי, "עם התה והלימון והספרים הישנים."
באופן מאוד "מפתיע", אחד מספרי "הארי פוטר" (או כולם, אם אפשר). הם פשוט – The gift that keeps on giving. בכל פעם שקוראים אותם מגלים משהו חדש, ונדהמים לנוכח העובדות הקטנות שרולינג שתלה בספרים המוקדמים, כרמז לבאות.
אף אחד. בגיל 40 ולאחר שגיליתי שיש לי אי ספיקת כליות, התפטרתי מתחום ההייטק ולמדתי תואר שני בתסריטאות באוניברסיטת ת"א. ישנם תסריטים שהתחלתי לכתוב וגנזתי, אך ברגע שהתיישבתי לכתוב את הספרים שלי, הייתי חדורת מטרה. לא רק שלא גנזתי דבר, ישנן כמה עובדות בספרים שלי שאולי לא הייתי צריכה לחשוף.
הרבה פחות ממה שהייתי יכולה/ צריכה לעשות. למרות שלאחרונה אני משתדלת יותר, מצאתי לי תחום שעבורו אין צורך להקפיד בלבושי, או לצאת מהבית – עלייה וירידה במדרגות ביתי, 20-25 דקות בכל פעם.
זה עלול להישמע נורא, כי אני מודעת לעובדה שמדובר באיש משכמו ומעלה וספריו אהודים עד מאוד, אבל - התחלתי את "ההיסטוריה של המחר" של יובל נח הררי ונטשתי באמצע (כך שלא אפשרתי לחלוטין את "בזבוז הזמן") אני כנראה פשוט לא בנויה לספרי עיון / היסטוריה / הדרכה וכדומה. חייבת פיקציה ורצוי שתהיה מרתקת.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
