אוּבֶּר
יום שלישי
לקראת השעה חמש הצטנן האוויר. הגפתי את חלונות ביתי וחזרתי לכתוב.
בשעה שש נכנס חברי הטוב אוּבֶּר. הוא חזר מאימון רכיבה.
הוא אמר: 'מה, אתה עובד?'
עניתי: 'אני כותב את ביצות.'
– 'מה זה?' – 'סֵפֶר.'
– 'מהסוג החביב עליי?' – 'לא.'
– 'מלומד מדי?…' – 'משעמם.'
– 'אז למה בכלל לכתוב אותו?' – 'מי יכתוב אותו אחרת?'
– 'שוב וידויים?' – 'כמעט שלא.'
– 'אז מה כן?' – 'שב.'
ולכשישב:
'קראתי שתי שורות של ורגיליוס:
Et tibi magna satis quamvis lapis omnia nudus Limosoque palus obducat pascua junco.[2]
אני מתרגם: מדובר ברועה צאן המשוחח עם רועה אחר. הוא אומר לו שהשדה שלו אולי מלא טרשים ושלוליות ביצה, אבל הוא טוב דיו בעבורו, והוא מסתפק בו בשמחה רבה – כשאי-אפשר להחליף את השדה, הרי אין מחשבה נבונה יותר מזו, הלא תאמר כך?…'
אובר לא אמר דבר. המשכתי: 'ביצות הוא בייחוד סיפורו של מי שאינו יכול לנסוע. ורגיליוס קורא לו טיטירוס. ביצות הוא סיפור בעליו של שדה-טיטירוס שאינו מנסה לצאת ממנו. אדרבה, הוא מרוצה ממנו. הנה כך… אני מספר: ביום הראשון הוא נוכח לדעת שהוא מרוצה ממנו ומהרהר מה יעשה בו. ביום השני ספינת מפרשים חולפת באופק. בבוקר הוא שוחט ארבעה ברווזים או אווזי אגם ולפנות ערב הוא אוכל שניים מהם, לאחר שצלה אותם על מדורת זרדים צנומה. ביום השלישי הוא משתעשע בבניית צריף בעזרת קנים ארוכים. ביום הרביעי הוא אוכל את שני הברווזים הנותרים. ביום החמישי הוא מפרק את הצריף ומתכנן בית מורכב יותר. ביום השישי…'
– 'די!' אמר אובר. 'הבנתי; – יקירי, אתה רשאי להמשיך לכתוב.' ויצא.
הלילה ירד. סידרתי את ניירותיי. ויתרתי על ארוחת הערב. יצאתי החוצה ולקראת השעה שמונה הגעתי לביתה של אַנזֵ'ל.
אנז'ל הייתה ישובה עדיין אל שולחן האוכל, מקנחת בפירות. התיישבתי לצִדה והתחלתי לקלף תפוז בעבורה. מיני ריבות הוגשו לשולחן וכאשר נותרנו לבדנו שאלה אותי אנז'ל, בעודה מורחת למעני ריבה על פרוסת לחם: 'מה עשית היום?'
שום פעולה לא עלתה בזיכרוני, כך שעניתי בפיזור דעת: 'כלום,' ומכיוון שמיד עלו בי חששות מפני דיונים פסיכולוגיים מייגעים, נזכרתי באותו ביקור וקראתי: 'חברי הטוב אובר בא אליי בשעה שש.'
– 'הוא בדיוק יצא מכאן,' אמרה אנז'ל, וניצלה את ההזדמנות כדי להעלות ריב נושן: 'הוא, לפחות, עושה משהו. יש לו עיסוקים.'
כעסתי על עצמי על שאמרתי שלא עשיתי כלום ושאלתי: 'מה? מה הוא עושה?' אנז'ל פתחה ואמרה:
'המון דברים… ראשית הוא רוכב על סוסים… שנית, אתה יודע טוב מאוד: הוא שותף בארבע חברות תעשייה. נוסף על כך, הוא מנהל עם גיסו חברת ביטוח נגד נזקי הברד – אגב, רכשתי בעצמי ביטוח לא מזמן. הוא לוקח שיעורים בביולוגיה פופולארית ומארגן ערבי קריאה בציבור בכל יום שלישי. הוא מתמצא לא מעט ברפואה, כך שהוא יכול לעזור במקרה של תאונה. אובר גם מרבה במעשים טובים: חמש משפחות נזקקות שורדות בזכותו; הוא שולח פועלים שזקוקים לעבודה לבעלי מפעלים שזקוקים לפועלים. הוא שולח ילדים חולניים להחלים בכפר. הוא הקים בית מלאכה לקליעה בקש שמעסיק עיוורים צעירים. ודבר אחרון, בימי ראשון הוא יוצא לצוד. – ואתה! אתה, מה אתה עושה?'
– 'אני!' השבתי נבוך קמעה, 'אני כותב את ביצות.'
– 'ביצות? מה זה?'
סיימנו לאכול וחיכיתי שנעבור לסלון כדי לענות.
משהיינו שנינו ישובים לצד האח פתחתי ואמרתי:
'ביצות הוא סיפורו של רווק במגדל המוקף ביצה.'
– 'אה!' אמרה.
– 'שמו טיטירוס.'
– 'שם מכוער.'
– 'בכלל לא,' המשכתי. 'זה לקוח מוורגיליוס. וחוץ מזה אני לא מסוגל להמציא.'
– 'למה רווק?'
– 'אוה!… למען הפשטות.'
– 'וזה הכול?'
– 'לא. אני מספר מה הוא עושה.'
– 'ומה הוא עושה?'
– 'הוא מתבונן בשלוליות הביצה…'
– 'לָמה אתה כותב?' אמרה לאחר שתיקת-מה.
– 'אני? לא יודע. כנראה כדי לפעול.'
– 'תקרא לי את זה מתישהו,' אמרה אנז'ל.
– 'מתי שתרצי. דווקא יש לי פה בכיס ארבעה או חמישה דפים.' הוצאתי אותם מיד וקראתי לה מתוכם, בכל רפיון ההבעה המתבקש:
יומנו של טיטירוס
או ביצות
מחלוני אני מבחין, בהרימי את ראשי קלות, בגן שטרם התבוננתי בו כהלכה; מצד ימין ניבט יער בשלכת; מעבר לגן – מישור, ומשמאל – אגם שעליו ארחיב בהמשך.
לפני שנים רבות היה הגן נטוע שושנים וחרציות, אולם מאחר שהזנחתי אותו החלו הצמחים לגדול פרא כיד המקרה. בשל סמיכותו של האגם, פלשו הסוּף והאזוב לכל חלקה טובה בגן. השבילים נעלמו מתחת לעשב. המקום היחיד שבו כף רגלי יכולה לדרוך הוא השדרה הראשית המובילה מחדרי אל המישור. הלכתי בה פעם אחת כשיצאתי לטייל קמעא. בערב חוצות את השדרה חיות היער כדי לשתות ממימי האגם. בשל אור הדמדומים הקלוש אני מבחין רק בצורות אפרפרות, ומכיוון שמיד לאחר מכן יורד הלילה, לעולם איני רואה אותן בדרכן חזרה.
– 'אותי זה היה מפחיד,' אמרה אנז'ל. – 'אבל תמשיך, זה באמת כתוב טוב.'
עצביי היו מרוטים בשל מאמץ הקריאה.
– 'אוה! זה פחות או יותר הכול', אמרתי לה, 'השאר עוד לא גמור.'
– 'סקיצות!' היא קראה, 'קרא לי אותן! זה הכי משעשע. בסקיצות רואים מה שהמחבר רוצה לומר הרבה יותר ממה שיכתוב בהמשך.'
המשכתי אפוא, מאוכזב מראש, בעודי מנסה, בלית ברירה, לתת למשפטיי מראית עין בלתי גמורה:
מחלונות מגדלו טיטירוס יכול להשליך חכת דייג… – 'אני חוזר ואומר שאלו הן רק סקיצות…'
– 'נו, תמשיך!'
– המתנה עגמומית לדגים, פיתיונות לא מספיקים, חכות רבות (סמל) – מן ההכרח שלא יוכל להשיג דבר.
– 'למה?'
– 'למען האמת של הסמל.'
– 'ומה יקרה אם בסוף ישיג משהו?'
– 'אז אלו יהיו סמל אחר ואמת אחרת.'
– 'אבל אין שום אמת. הרי אתה קובע את העובדות כרצונך.'
– 'אני קובע את העובדות כך שהן יתאימו לאמת יותר מכפי שבמציאות. זה מסובך מדי להסביר לך את זה עכשיו, אבל עלינו להיות משוכנעים שהאירועים הולמים את הדמויות. כך עשוי רומן טוב. שום דבר ממה שקורה לנו עצמנו לא היה הולם את זולתנו. אובר היה בוודאי כבר מזמן מפליא לדוג בחכה! טיטירוס אינו משיג דבר: זוהי אמת פסיכולוגית.'
– 'אה… לא רע: תמשיך.'
– התארכויות לעומק המים של האזוב על שפת האגם. השתקפויות לא ברורות. אצות. דגים חולפים. להימנע מלכנותם 'פחדים אפלים'.
– 'אני באמת מקווה שתימנע מכך! אבל למה הוספת את ההערה הזאת?'
– 'מכיוון שידידי הֶרמוגֵ'ן מכנה כך את הקרפיונים.'
– 'אין זה ביטוי מוצלח לדעתי.'
– 'אין דבר. להמשיך?'
– 'כן, בבקשה. הסקיצות שלך משעשעות מאוד.'
– טיטירוס, עם שחר, מבחין בחרוטים לבנים מתנשאים באופק הערבה. מכרות מלח. הוא יורד כדי להתבונן בעבודה. נוף חסר קיום. מדרונות צרים מאוד בין שתי ביצות מליחות. טיטירוס טומן בכיסו חופן גרגרי מלח ושב למגדלו. – 'זה הכול.'
– 'זה הכול?'
– 'כל מה שכתבתי.'
– 'אני חוששת שהסיפור שלך קצת משעמם,' אמרה אנז'ל.
השתררה שתיקה ארוכה ובסופה קראתי, נרגש כולי: 'אנז'ל, אנז'ל, אנא ממך, מתי כבר תביני ממה בנוי נושא של ספר? אני רוצה לבטא את הרגש שחיי מפיקים בי: שעמום, הבל, חד-גוניות. לי לא אכפת, כי אני כותב את ביצות – אבל הרגש של טיטירוס אינו ולא כלום. והאמיני לי, אנז'ל, שהתפיסה שלנו דהויה ועלובה עוד הרבה יותר.'
– 'אבל אני לא חושבת כך,' אמרה אנז'ל.
– 'מפני שאת אינך מהרהרת בזה. זה בדיוק הנושא של הספר שלי: לטיטירוס לא חסרה נחת מחייו, הוא מוצא הנאה בהתבוננות באדמות הביצה המשתנות על-פי מזג האוויר. אבל הביטי קצת בעצמך! הביטי בסיפור החיים שלך! הוא לא מאוד רב-גוני! כמה זמן את כבר מתגוררת בחדר הזה? שכירות זולה! שכירות זולה! ואינך היחידה! חלונות חזיתיים, חלונות עורפיים, אנחנו תמיד מסתכלים ממול או בקירות או באנשים אחרים המסתכלים עלינו בחזרה… אבל האם אני צריך לבייש אותך עכשיו על שמלותייך? והאם את באמת חושבת שידענו לאהוב זה את זה?
– 'השעה תשע,' אמרה. 'זהו ערב הקריאה בציבור של אובר. הנח לי ללכת.'
– 'מה הוא קורא?' שאלתי בעל כורחי.
– 'תהיה בטוח שלא את ביצות!'
אמרה והסתלקה לה.
כשחזרתי הביתה ניסיתי לתת חרוזים בפתיחה של ביצות. כתבתי את המרובע הראשון:
מחלוני אני מבחין
בהרימי ראשי קלות
בעלוותו של גן עדין
שלא ידע אף יום כלולות
אחר כך עליתי על יצועי. יומי הסתיים לו.
