חָבֵר

בְּיָמִים עֲכוּרִים
כָּל שֶׁאָדָם זָקוּק לוֹ הוּא חַלּוֹן אֶל הַבָּהִיר,
כְּמַעֲשֵׂה הַצֹּהַר בְּתֵבַת נֹחַ
כְּשֶׁנִּתַּךְ מַבּוּל.
וְאַתָּה,
הֱיֵה לַחֲבֵרְךָ הַצֹּהַר
הֱיֵה הַחַלּוֹן,
וּבְשֹׁךְ סְעָרָה,
הָבֵא לוֹ אֶת בְּשׂוֹרַת הַיּוֹנָה.

חלון אל הבהיר, ספר שיריו של יצחק גוילי, הוא ספר שירת הצוהר, בשורת היונה. זאת שירה בעלת תעוזה, מעוף ובעיקר חוכמה; שירה המישירה מבט אל המציאות ומצליחה להאיר בה תובנות רבות. גוילי כותב על פרקי ילדותו, על שכונת מגוריו ועל אהבה ש״עושה את החיים נסבלים”, מבקש “למסוך כאב לשורות שייתנו קצת נחמה”, יודע את יופיו של הצער ומותח “לולאות של געגוע” על פני “הרף עין אחד מושלם בו היית לי אהבת עולם”; אך מעל לכול ובתוך הכול, יש - לבנון. קשה לדמיין קורא שייוותר אדיש לפרק השירים “לבנון, בארץ הרעה הזאת״, הפותח את הספר. זהו מקבץ שירים מצמרר בכוחו, שיש בו אפלה, אובדן וחרדת מוות עצומה - אך גם, וזה כוחו של גוילי - רגעי אור. מתוך האפלה בוקעים שברירי אור. זהו אינו אור אופטי רגיל, לא אור בוהק ובוודאי לא מסנוור, אלא אור של למידה. גוילי, כתלמיד חכם אמיתי, הופך את הגיהינום להזדמנות. הזדמנות ללמוד. “הפחד שלנו, בני האדם הוא איננו המוות”, כותב גוילי בשערי התופת בלבנון, ומוסיף: “אלא החמצת מתנת החיים”. הספר הזה, ספר שיריו החזק של גוילי, הוא ללא ספק מתנה. זאת שירת היונה, שירת החלון אל הבהיר.

יקיר בן־משה