אם אתם נמצאים במצב של בדידות, מקווה שספר זה יפיק רק את הטוב עבורכם.

מחלה היא לא "מתנה" ולא אמצעי לאהבה.

קחו את החיים שלכם בצורה אחרת, את הימים בצבע תכלת, חייכו, צחקו, תבלו.

אם הייתי יודעת, שאם רק אחייך, ולא אתייחס לאחרים ולמה שהם אומרים, הבדידות תעלם, ואהבה עצמית תתגלה לה הייתי מקשיבה רק לקולה של התקווה.

אני מביטה עליה במראה. היא נראית לי דיי שונה ממה שאז הייתה.

כבר לא ילדה, או נערה.

היא אישה אשר חלמה להיות משהו בחיים, אוספת היא את הפחדים,

מתבוננת מסביב, בחיי, הו אלוהים, עברו כבר כמה שנים.

הגשמה בגיל כל כך צעיר, הביאה אותי למצבים בהם "הכול אפשרי באמת."

זה כבר לא עוד משפט, ולא עוד מוטו כזה או אחר. אבל עברו שנים, וגדלתי.

הצלקות נשארו חרותות בלב, והעתיד, אוי העתיד הזה,

מה לי מצפה?

רק רוצה בריאות. לא יותר מזה. להגשים הכול. להאמין בזה.

אז.. האם השאלות: "להיות או להידמות", "חיוך או סתם עצבות?" כבר מצאו להן תשובה?

ובכן, כנראה שהעיצוב הפנימי והחיצוני מאפשר לי להיות אני. לאט ובזהירות,

חיים שלמים של אפשרויות. ורק אם ארצה, אגע גם בשמיים.

הילדה ההיא עדיין מסתובבת בתמונות, אלבומים שמזכירים לי את אשר הייתי.

קצת כואב להיזכר,

אבל, משתדלת להביט בכך אחרת.

הכתיבה אשר תוצג בפניכם כעת, הינה כתיבה של ילדה אשר חלמה להיות סופרת.

כתיבה של ילדה בת 14, ללא פילטרים. מה שבטוח,

לא תיארתי לעצמי שזה יתגשם.

לא קל ליישם את כל התובנות אשר כתבתי אז, אך את מה שניתן, אני שמחה להשתדל, ולהאמין שיגיע טוב.

מוכנים?

אופיר מרגוליס