ספרו של יצחק אורפז - הצליין החילוני ראה אור ב-1982 והוכר מייד כיצירה הגותית יוצאת דופן. כותרתו המסקרנת ממצה להפליא את המודל הפרדוקסלי שביסוד הספר. אם צליין הוא עולה רגל למקום קדוש, לאן חותר הצליין החילוני שאין לו אלוהים ואין לו מקדש? מה טיבה של חילוניות זו, שביסודה נעוץ בכל זאת כיסוף מטאפיסי? ברור שמדובר במסעו של אדם בחיפוש אחר משמעות כלשהי, אולי גאולת הנפש, שתוציא את קיומו מן הסתמיות הקהה; אולם אל מול התשוקה למשמעות מתייצבת נוכחותו של ההעדר, שהצליין החילוני נדון להיות מוטח בו שוב ושוב, ומטבע הדברים מסעו לא יגיע לעולם אל יעדו ותכליתו.
אורפז בחן והדגים את השקפתו בעיקר באמצעות קריאה צמודה ביצירות ספרות, והראה כיצד המודל הצליין חילוני עשוי לשמש כלי פרשני לפענוח מיטב הסיפורת המודרנית, מקאמי והמינגוויי ועד עגנון, שבתאי וא"ב יהושע. בד בבד הראו חוקרי יצירתו ומבקריה כיצד החיפוש הצליין חילוני טבוע בעומק הסיפורים והרומנים של אורפז עצמו, ומצטייר כמפתח הגותי מרכזי לפענוחם.
ספר זה הוא מהדורה חדשה ומורחבת של הצליין החילוני. לחיבור המקורי צורפה שורה של מסות שאורפז ניסה להוסיף ולבאר בהן את מושג הצליין החילוני כתפיסה קיומית אישית וככלי עזר פרשני. בולטת בתוכן מסה החושפת את יחסו האינטימי לסיפוריו של אורי ניסן גנסין, ומציירת דיוקן עצמי של המחבר כ"אדם חילוני, החדור הכרה פנימית עמוקה כי גם היום יש קדושה". להשלמת התמונה נכללו כאן שני ראיונות מקיפים, שבהם נעתר אורפז לגלות משהו מצפונות יצירתו. חותמת את הספר מסתו של א"ב יהושע, הממקמת את אורפז ואת תפיסת הצליין החילוני במערך הרגישויות של דור המדינה בסיפורת הישראלית.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה .jpg)
