מסע חיי בצל היצירה

מסע חיי בצל היצירה אינו אוטוביוגרפיה רגילה וגם אינו ספר אמנות רגיל. כוחו נובע דווקא מכך שהוא מסרב להפריד בין השניים. החיים אינם מסופרים תחילה ואחר כך "מודגמים" בציורים; הציור, הפיסול, השיר והסיפור הם חלק מן הדרך שבה חוה אפשטיין מתבוננת במה שחייתה, מפענחת אותו ומעניקה לו צורה.

במרכז הספר עומד החיבור בין "החיים והיצירה, שני המרכזים בחיי".

המסע מתחיל בילדות בירושלים, בזיכרונות המצור, בבית שבו ההורים עובדים שעות ארוכות, בבדידות, בקריאה ובציור כמקום מפלט. לצד החסכים מופיעים גם רגעי חסד – המשפחה המורחבת, הקייטנה בגבעת עלייה, האהבה הראשונה והאנשים הראשונים שמזהים בילדה את האמנית העתידה להיות.

מתוך אלה הולך ונבנה סיפור חיים שנעים בו שוב ושוב אותם מתחים: הצורך בקשר ובאהבה מול סכנת האובדן והדחייה; הרצון להשתייך מול הצורך בחירות; החיים הביולוגיים מול חיי היצירה. אהבות, לידות ואובדן, אימהוּת, נישואין ומשבריהם, לימודים, תערוכות, כתיבה והחיפוש אחר זהות אמנותית ואישית נשזרים זה בזה עד לגירושין, החותמים את חלקו הראשון של המסע.

אחד מייחודיו של הספר הוא השפע החזותי שבו. מאות ציורים, תחריטים ופסלים שנוצרו לאורך עשרות שנים אינם משמשים בו כאיורים בלבד, אלא כעדות נוספת לחיים עצמם. כאשר יצירה שנוצרה בזמן האירועים ניצבת לצד זיכרון שנכתב שנים רבות אחר כך, נוצרת מעין עדות כפולה: האישה המבוגרת מספרת במילים את מה שהאמנית הצעירה כבר ידעה אז בקו, בצבע ובצורה – ולעיתים עוד לפני שידעה לנסח זאת לעצמה.

גם ריבוי הסוגות הוא חלק מזהותו של הספר: זיכרונות אישיים נפגשים בקטעי פרוזה, שירים, חלומות, ציורים, תחריטים, פסלים, סיפורים בדיוניים וקטעים מתוך ספרים קודמים. הקורא מוזמן לראות כיצד אותו חומר חיים מחליף צורה: כאב נעשה ציור, ציור הופך לסיפור, סיפור לשיר, וכעבור שנים שבים כולם אל הזיכרון ומקבלים משמעות חדשה.

במרכז היצירה החזותית ניצבת שוב ושוב הדמות האנושית. לצד ציורים ריאליסטיים בצבעי מים, פסטל ושמן מופיע עולם דמיוני, סמלי ולעיתים חלומי, שבו המציאות הפנימית והחיצונית נשזרות זו בזו. גם הפיסול – בפיסול רך, באבן ובקרמיקה – ממשיך את העיסוק בגוף, בדמות, במשפחה, ביחסים ובזיכרון.

ברגעים החזקים ביותר בספר אפשר לראות את היצירה ממש ברגע הולדתה מתוך החיים: אובדן ההופך לדימוי חזותי, משבר בנישואין המוליד סדרת דיוקנאות עצמיים, וקשרים אנושיים ההופכים לציורים, לשירים ולסיפורים. היצירה אינה רק תיעוד של החיים – היא נעשית אחת מדרכי ההישרדות בתוכם.

גם שמו של הספר מסע חיי בצל היצירה נושא בתוכו את המתח הזה. היצירה אינה רק אור: לעיתים היא מקום מפלט, לעיתים דרך לומר את מה שאי אפשר לומר ישירות, ולעיתים היא עצמה נולדת מתוך פצע. מתוך השפע של זיכרונות, דמויות ודימויים מצטייר דיוקן של אישה שהחיים והאמנות אינם מתקיימים אצלה זה לצד זה, אלא מזינים זה את זה ללא הרף.

זהו ממואר חזותי־ספרותי על חיים שהפכו ליצירה – ועל יצירה שהייתה לחלק בלתי נפרד מן החיים.