התיבה

בַּחוּץ מִשְׁתּוֹלֵל מַבּוּל, וּבְתוֹךְ הַתֵּבָה צָפוּף כָּל כָּךְ, דָּחוּס וְרוֹעֵשׁ.

כְּשֶׁחַלּוֹן נִפְתָּח פִּתְאוֹם, כָּל הַחַיּוֹת מְמַהֲרוֹת לְחַפֵּשׂ אֶת הָאָשֵׁם.

הֲרֵי מִי בִּכְלָל יָעֵז לִפְתֹּחַ חַלּוֹן בְּאֶמְצַע סְעָרָה כָּזֹאת?

סִפּוּר מְחֹרָז, מְשַׁעֲשֵׁעַ וּמַפְתִּיעַ, שֶׁמַּעֲנִיק לְסִפּוּר הַתֵּבָה זָוִית חֲדָשָׁה, מְקוֹרִית, שׁוֹבָה לֵב וּמְלֵאָה הוּמוֹר וְחֵן.

רַעְיָה קָרָס הִיא מְאַיֶּרֶת אֲהוּבָה וּוָתִיקָה. הַתֵּבָה הוּא הַסֵּפֶר הָרִאשׁוֹן שֶׁגַּם כָּתְבָה – סִפּוּר מָלֵא דִּמְיוֹן, חֶמְלָה וְחֹם.