הספר עוסק בחוויה של דיכאון אחרי לידה מצד האב. זהו תיאור של דיכאון אבהי, שאינו נובע מלידה גופנית אלא מהמעבר להורות, לא כמשבר חולף, אלא כתהליך קיומי המותיר עקבות מתמשכים בנפש ובהורות. הטקסט מתאר את החודשים הראשונים של ההורות לא כתקופה אידילית, אלא כמפגש חד בין שמחה עמוקה לבין כובד רגשי, בין אחריות טוטאלית לבין שבריריות פנימית, ובין תפקוד יומיומי מתמשך לבין חוויה פנימית של עומס, ניתוק ועייפות שאין לה סוף ברור.
זוהי עדות אישית שממקמת את הדיכאון לא כ"אויב שיש להכניע", אלא כמנגנון הגנה שצמח מתוך נסיבות קיצון: ניסיון לשאת חיים חדשים כאשר המערכת הנפשית כבר עמוסה. הדיכאון מתואר כחוויה שקטה, לעיתים סמויה, המתקיימת לצד אהבה, אחריות ויכולת לפעול, ולא כקריסה גלויה. בתוך כך, נבנית תובנה מורכבת יותר על הורות, לא כשלמות, אלא כהסכמה לשאת פגיעות יומיומית, להחזיק וליפול, להגן ולהרפות.
ייחודו של הספר הוא בהצגת חוויה של דיכאון של האב עם כניסתו להורות ללא החצנה דרמטית, מתוך קול מאופק, ספרותי, הנשען על תיאורים יומיומיים, רגעיים, ולא על וידוי או זעקה, ויש בו עדות ליכולת לשרוד, להכיר בכאב מבלי למחוק אותו, ולהפוך את הפצע לחלק מהשפה הרגשית של החיים.
הספר מציע לקורא התבוננות מפוכחת על הורות, לא כפתרון לשבר, אלא כמרחב שבו לומדים לחיות עמו; הוא מבקש להראות שאהבה אינה מבטיחה ריפוי, ושאפשר לבנות חיים שלמים גם לצד חלקים שבורים, לא ככישלון, אלא כצורה אחרת של אנושיות, ובפרט של אבהות שאינה מתיישרת עם אידיאל, אלא נבנית מתוך המציאות כפי שהיא.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
