קשרתי את הסירה למזח וירדתי אל החוף. שמי המזרח כבר החלו להלבין עת ניווטתי דרכי במשעול הכפר אל הבית הגדול. עכשיו אפשוט את בגדיי ואשתחל עירומה אל מתחת לשמיכות, ואיצמד אל גופו החם של גבר זר ומוכר, שעדיין אינני יודעת להחליט מי הוא ומהו – אוהב או אויב, שיחבק אותי ואולי גם ישתוקק... ואני אתמסר לו, ואחר-כך אירדם, וגם בשנתי אתלבט אם להתעורר או להישאר ולישון לנצח.
ואולי אחלום על גן-העדן האבוד. על גבריאל ומיכאל... ואוריאל... ורפאל... והנחש. אודות כרי הדשא הנצחיים, והמים הזכים, והעץ... כן, והפרי החלק והנחשק בו אחזתי ממש בין עשר אצבעותיי, ולא ידעתי להחליט, ואולי דווקא כן החלטתי.
נצח זה, אף שלפעמים נדמה כמשאת נפש, הוא יותר מפחיד מאשר החיים עצמם ואף יותר מהמוות. והחיים... חיי בן-תמותה, שאיש לא שאלו אם ברצונו להיכנס אל העולם הזה. אבל כעת, כאשר אני כבר כאן, הרי לא נותר לי אלא לחיות את חיי הזמניים על פני האדמה. לחיות את הימים והמראות והאנשים... ואולי גם להוליד ילדים... ולאהוב אותם.
כן, בעיקר לאהוב!
לאהוב, שכן לא פרי עץ הדעת, וגם לא פרי עץ החיים, דווקא זה – הפרי השלישי, פרי העץ שאינו נזכר בגווילים המצהיבים הטמונים בכד החרס הגדול, פרי עץ האהבה, העץ הנטוע בלב. כן, היום אני כבר יודעת, פרי זה הוא פרי האמת, האמת היחידה הראויה לו – לאדם.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
