לִילִי שׁוֹכֶבֶת בַּמִּטָּה. עַל הַלֶּחִי הִיא עֲדַיִן מַרְגִּישָׁה אֶת הַנְּשִׁיקָה שֶׁל אִמָּא.
הִיא שׁוֹכֶבֶת וּמִסְתַּכֶּלֶת עַל נוּרַת הַלַּיְלָה הַכְּחֻלָּה.
אֲבָל...
הַחֹשֶׁךְ בּוֹלֵעַ אֶת כָּל הַצְּבָעִים וְהַפְּרָחִים בַּחֶדֶר, הַצְּלָלִים לוֹחֲשִׁים בַּלַּיְלָה בְּשָׂפָה שֶׁהִיא לֹא מְבִינָה וּבְכָל לַיְלָה הִיא שׁוֹמַעַת רְחָשִׁים.
תּוּק – תּוּק,
תּוּק – תּוּק.
הָרַחַשׁ לֹא מַפְסִיק.
לִילִי הִיא יַלְדָּה קְטַנָּה שֶׁמְּפַחֶדֶת מֵהַחֹשֶׁךְ. בְּכָל לַיְלָה הִיא לוֹקַחַת אֶת הַכָּרִית שֶׁלָּהּ וְהוֹלֶכֶת לִישֹׁן עִם אִמָּא שֶׁלָּהּ.
לַיְלָה אֶחָד, הִיא מַחְלִיטָה לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה. בִּזְכוּת אֹמֶץ לִבָּה עוֹלָם חָדָשׁ נִגְלֶה בְּפָנֶיהָ, עוֹלָם שֶׁבּוֹ הִיא מַכִּירָה חֲבֵרִים חֲדָשִׁים, שֶׁעוֹזְרִים לָהּ לְהִתְמוֹדֵד עִם הַחֲשָׁשׁוֹת וְהַפְּחָדִים.