בִּקְצֵה הַיַּעַר גָּרָה צְלִיל. אָבִיהָ, שׁוֹמֵר הַיַּעַר, אָהַב לְנַגֵּן בֶּחָלִיל.
לַיְלָה אֶחָד, לִכְלוּכוֹן הַשֵּׁדוֹן לִכְלֵךְ אֶת הַיַּעַר וְהִצִּית שְׂרֵפָה.
צְלִיל הִתְעוֹרְרָה וְהֵבִינָה שֶׁמַּשֶּׁהוּ קָרָה.
הַצִּפּוֹרִים וְחַיּוֹת הַיַּעַר הִסְתַּלְּקוּ וְגַם הוֹרֶיהָ נֶעֶלְמוּ.
מָה תַּעֲשֶׂה צְלִיל לְבַדָּהּ? הַאִם תּוּכַל לְהָשִׁיב אֵלֶיהָ אֶת הוֹרֶיהָ וּלְהָשִׁיב אֶת הַיַּעַר לְקַדְמוּתוֹ?
מִנְּגִינַת הַפְּלָאִים הוּא סִפּוּר אַגָּדָה עַל כֹּחָהּ שֶׁל אַהֲבָה, יוֹפְיוֹ שֶׁל הַטֶּבַע, צְמִיחָה וַחֲבֵרוּת.