העיר היא דמשק, והשנה היא 1840. פגישה לילית סוערת בין הנזיר האיטלקי תומאסו לבין אצלאן פרחי, נער יהודי ממשפחת סוחרים עשירה, מסתיימת במוות לא צפוי ומובילה לעלילה נוראה, שבה מואשמים יהודי העיר ברצח הנזיר על-מנת להשתמש בדמו לאפיית מצות הפסח.

גיבור העלילה הוא הנער אצלאן, המתמודד עם תשוקתו לגברים בחברה מסורתית נוקשה ופטריאכלית, ומסתבך באהבה כפולה לשתי דמויות מסתוריות: למחמוד אלתאלי, ערבי נוצרי צהוב-שיער וכחול-עיניים החוקר את היעלמות הנזיר, ולאום ג'יהאן, זמרת יפהפייה שמופיעה בבית-קפה המציע תענוגות מכל סוג ולכל דורש, ומשמש מקום מפגש מרכזי לבלייני דמשק באמצע המאה ה-19.

דמשק של מות הנזיר היא עיר צבעונית, תוססת וחושנית, אך גם אפלה מאוד, רוחשת פחד, זדון ואיבה. בין סימטאותיה ושווקיה פורש אלון חילו חיזיון היסטורי וספרותי מפתיע ורב-עוצמה, שראשיתו בקונפליקט רגשי ומיני וסופו עלילת דם.

***

"סיפור מטלטל שמערבב היסטוריה, דת ולאום עם הבנה עצומה בנפש האדם, והכל כתוב בעברית וירטואוזית. ספר פיצוץ." גל אוחובסקי

"רומן שנקרא בהתלהבות, רציני בנושאיו ומכבד את קוראיו." יורם מלצר

"מות הנזיר הוא הנאה של ממש עבור מי שאוהבים היסטוריה, מי שאוהבים גברים ומי שפשוט אוהבים ספרות טובה." נועה מנהיים

"צריך לומר לאלון חילו – אם אתה יכול, שב לכתוב מיד עוד. הספרות העברית זקוקה לך. ובינתיים, תודה על העונג." אריאנה מלמד

***

מהדורה מחודשת לספר עטור השבחים, הכוללת פתח דבר בנימה אישית ומרגשת מאת המחבר. מהדורה זו רואה אור במלאת עשור לצאתו לאור לראשונה ולציון עשור של יצירה פורייה, אהובה ומוערכת מאת אלון חילו.

אלון חילו, יליד 1972, הוא סופר ומחזאי. מחבר הרומן ההיסטורי אחוזת דג'אני (2008) ורומן המכתבים הקומי הכי רחוק שאפשר (2012); חתן פרס נשיא המדינה ליצירת ביכורים על מות הנזיר וחתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. ספריו תורגמו לשפות רבות וזכו לשבחי הביקורת בארץ ובעולם.

הקדמה למהדורה המעודכנת:

המהדורה המעודכנת של מות הנזיר שאתם אוחזים בידיכם יוצאת לאור בסיומה של השנה המטלטלת והמשמעותית ביותר בחיי האישיים.

בדיוק לפני שנה, בקיץ 2013, בגיל ארבעים ואחת, החלטתי לשנות את חיי מן הקצה אל הקצה, להתחבר אל האני האמיתי שלי ואל המיניות האמיתית שלי – ולצאת מהארון.

עצם המחשבה על היציאה מהארון הטילה עלי בהלה עצומה, בגלל ההשלכות מרחיקות הלכת שלה על כל מעגלי החיים שלי. הייתי נשוי עם שתי בנות, וידעתי שההחלטה ללכת עם המיניות שלי עד הסוף תביא לגירושים בלתי-נמנעים, כפי שאכן קרה במציאות.

האנשים הקרובים אלי, בני משפחה וחברים, לא הופתעו כשגיליתי להם שאני הומו. הם הרי קראו את מות הנזיר, עם התיאורים הבוטים של אהבת גברים. קיבלתי חיבוק ואמפתיה מהורי ומאחי ואחותי, אבל היחיד שלא הצליח להסכין עם המציאות החדשה היה אני עצמי.

אני חושב שלא היה רגע בשנה האחרונה שבו לא חיכיתי לה – למכה האנושה שתנחת עלי בעקבות המעשה הדרמטי שעשיתי. כמו חוזר בשאלה המצפה לעונש אחרי חילול שבת, כך גם אני, נתקפתי גלים של פניקה שהרע מכול יקרה: שאאבד את שפיות דעתי, שארד מכל נכסי, שאשאר בודד עד סוף ימי, בגלל שהעזתי לצאת מן הארון.

אבל האם להיות הומו פירושו לקבל עונש?

היום אני מבין שאלה בדיוק דפוסי המחשבה שהניעו את כתיבת מות הנזיר: השכנוע העצמי העמוק שבשורש ההומוסקסואליות עומד משהו רע, טמא, שבגללו – בספר – כמעט חרבה קהילה שלמה, ובגללו – בחיי האישיים – ייחרב כל מה שבניתי בעמל רב. הספר זכה בזמנו ליחס אמביוולנטי מהקהילה ההומו-לסבית: בצד שבחים גורפים, היו מי שזיהו בו חוסר קבלה טוטלי של המיניות ההומוסקסואלית ואף הזהירו מפני הקישור הספרותי בין עלילת דם לבין מיניות קווירית.

אבל היום אני יודע שהמחשבות הקודרות האלה הן לא באמת חלק ממני; הן אולי ניטעו בי בילדותי; אולי נשתלו על ידי הרוב הסטרייטי, אבל אין בהן ממש.

כמו אצלאן פרחי הישיש והחכם בסוף הספר, גם אני למדתי שניתן להיות אתה עצמך ולהישאר בחיים. להיות מוכן לשלם את המחיר במלואו, אבל גם לדעת שעשית את המעשה החשוב ביותר שניתן להעלות על הדעת – להיות נוכח באמת בחיים שלך, להיות מי שאתה באמת.

בשנה האחרונה יישמתי בחיי האישיים את התובנה הפשוטה שכתבתי לפני עשר שנים מתוך גרונו של אצלאן פרחי: "כי אין כל כעס אצל אלוהים על מעשה זה של אהבה בין הבריות, והלוא אהבה זו… אינה מבדילה בין מאמין למאמין, בין אהוב לאהוב, בין אדם לאדם."

אלון חילו

תל אביב, יוני 2014