n":[["$","div",null,{"className":"h-5 w-24 rounded bg-ev-bg-card-subtle animate-pulse"}],["$","div",null,{"className":"h-10 w-full rounded-full bg-ev-bg-card-subtle animate-pulse"}],["$","div",null,{"className":"h-10 w-full rounded-full bg-ev-bg-card-subtle animate-pulse"}]]}]]}],["$","div",null,{"className":"h-px w-full bg-ev-border-subtle"}]]}] 49:T824,

יום אחד האמא חיכתה לבן הקטן שלה מחוץ לבית הספר ולקחה אותו לאכול פלאפל. אחרי שניגבה לו את הטחינה מהפנים היא ביקשה ממנו לעזור לה לגלות לאן אבא שלו הולך בערבים. היא נתנה לו שטר של חמישים והבטיחה עוד חמישים אם הוא יצליח. כשאמרה את זה היא החזיקה בפנים שלו והוסיפה שהוא חייב, אחרת יקרה משהו רע.
הכסף והפלאפל לא העלימו את הפחד של הקטן והוא ביקש מאחיו שיבוא איתו. אבל הוא רק השיב בחיוך שמבלי לעקוב הוא כבר יודע לאן הדפוק הזה הולך.
"לאן?" שאל הקטן.
"עדיף שתשחק בגולות," ענה לו הגדול בזלזול.

שנות השמונים. בשכונה המנומנמת בעיר הדרומית שעל סיפו של המדבר, משחקים הילדים. הם מתגנבים לקולנוע ולמשחקי הכדורגל, הם עוקבים אחרי שכנות משוגעות ומשליכים אבנים על חלונות. אבל אין תמימות בילדות הישראלית הזאת שמשרטט שלומי יונה, ואין נחמה. הילדים במלקוס סובלים מהזנחה; הם חוטפים מכות רצח ולומדים על החיים מוקדם מדי והרבה מדי ובעיקר – אין מי ששומר עליהם.

שלומי יונה גדל בבאר שבע ומתגורר כיום בתל אביב. בשפה ייחודית, ביצריות ובזעם הוא משרטט במלקוס, ספר הביכורים שלו, קווים לדמותה של ישראל אחרת ומציב בפני הקורא מראה שקשה להסיט ממנה את המבט.

מלקוס רואה אור בתמיכת הקרן על שם יוסף אוגן קמפוס.