החיים אחרי הפרידה דומים לשיבה אל ארץ שכל חוקיה השתנו מאז ביקרת בה לאחרונה.
סיפורי הקובץ הזה הם ניסיון למפות את הטריטוריה הזו ולסמן בה נקודות ציון: הלילה הראשון בו הילדים ישנים אצל אביהם, החג הראשון בנפרד, המאץ' הראשון בטינדר, דייט ראשון עם גבר זר — אך גם פרידה מילדים שגדלו, מהורים שהזדקנו ובעיקר מגרסאות ישנות של עצמנו.
"את חשבון הבנק לא חילקנו בינינו אבל את הימים עם הילדים חילקנו כמו שמחלקים חפיסת קלפים בתחילת משחק, אחד לו ואחד לי, יום אצלו ויום אצלי, ואת סופי השבוע שהיו הג'וקרים שבחבילה חילקנו באותו אופן סימטרי ושוויוני שהפך את יומנינו לשתי תמונות מראה, שתי רשתות שתי וערב של נוכחות והיעדרות, עם ובלי. הילדים נדדו בינינו במבטים סהרוריים, שפופים מכובד תרמילי הגב. הם נראו מותשים כאילו יצאו לטיול שנתי שמתמשך ומתמשך ומסרב להיגמר... הזמן מעולם לא דמה יותר לכיכר לחם, נחתך ונפרס בחישובים מדויקים כדי שאף אחד לא יישאר רעב ובכל זאת הסתובבתי עם תחושה בלתי פוסקת של חור בבטן."
בכל הסיפורים הנפרדים הללו, לכאורה, מפעם לב אחד ואהבה אחת, רבת שנים, המצליחה כנגד כל הסיכויים להוליד את עצמה מחדש. הם כולם משרטטים פנים שונות של אותה אשה, כמו מופעי הירח. בעודם נעים קדימה ואחורה על ציר הזמן, לובשים ופושטים צורה, ומתלכדים לכדי אודיסיאה נשית, חשופה ועכשווית.

סיפורים מן הפרידה פורש רשת של מהלכים מסעירים בהם הסוף הוא גם הבטחה לחופש וההתחלה היא הזדמנות למצוא את מה שאבד. בכל הדרכים המסתעפות בהן היא הולכת, הגיבורה של שירי ארצי נעה בין קושי לכוח, בין הצער הנורא על התפרקות היחד לבין ההתרגשות העזה של גילויי הלבד ובין הכאב שבהתבגרות למתיקות הבשלות.

שירי ארצי היא תסריטאית, סופרת ואשת תקשורת. ספרה הראשון, "בוץ" (הוצאת חרגול־עם עובד 2006) זכה בפרס שר התרבות לספר ביכורים.