הוא נפרד מאשתו, לוקח הפסקה מעבודתו ופורש לבית מבודד על הר קפוא, שעות נסיעה ארוכות מטוקיו. בגיל 36, הגיבור הוא צייר דיוקנאות מצליח. בלימודים חלם על מחוזות האבסטרקט והאמנות המודרנית, אבל איכשהו התפשר על ציור פורטרטים של אילי תעשייה עשירים ונסחף אחרי הכסף הקל והמהיר. הוא מוצא את הבית על ההר דרך חבר ישן מתקופת הלימודים שהמקום שייך לאביו הקשיש, הצייר אמאדה, שעקר למוסד סיעודי. יומיים בשבוע גיבורנו מלמד ציור בקולג' מקומי, כיתת ילדים וכיתת מבוגרים, שעם שתיים מתלמידותיה הנשואות הוא שוכב, רק כדי להרגיש את גופו מחדש. ביתר הזמן הוא בוהה בקנבס הלבן ולא מצליח להפיק מעצמו אפילו מריחה אחת, אז הוא מאזין לאופרות של פוצ'יני וחושב על הכל ועל כלום. עד שיום אחד הוא מגלה בעליית הגג יצירה עלומה של אמאדה, עטופה בנייר חום ושמה "הרג קומנדטורה". הציור מתאר את סצנת הפתיחה ב"דון ג'ובאני" של מוצרט, שבה הדון הורג את מפקד המשמר. יש בה פרץ אלימות נורא, וגם דמות אחת שאינה שייכת לסיפור, כמו כתב חידה. בפתרון התעלומה יסייע, אולי, השכן מהווילה המפוארת שעל צלע ההר שממול.

ישנה/ בננה יושימוטו

לא קל בכלל, הולך ומסתבך ומתפתל, אבל כל כך שווה את זה.

למה הוא מצייר דיוקנאות? כי הוא פשוט טוב בזה. במשיחות מכחול בודדות הוא מצליח ללכוד איזו מהות חמקמקה של האובייקט וכך מרומם את המלאכה הטכנית בעיקרה לדרגת יצירה עילאית. זה מה שעושה פה גם מורקמי – אמנות גבוהה באמצעים פשוטים

"הרג קומנדטורה" הוא יצירה סוחפת ומרשימה שכולה אימה מחלחלת. יופיו טמון בהתאמה המושלמת שבין צורה לתוכן, כשהכל מתחבר להכל, כשהמינימליזם הנזירי והתיאורים החסכניים נוגעים ברגישות מדויקת בפולחני חידלון וסיגוף, הרואים במוות עצמו סוג של הארה בדרך לגאולת הנפש.

575 עמודים לספר שעוסק ביצירת אמנות, זה ממש לא מעט.

השכן ממול, מנשיקי (שם שפירושו "הימנעות מצבעים"), ברון הייטק עם רעמת שיער לבנה, שמזמין מהצייר דיוקן בסכום שלא ניתן לסרב לו – ובעצם מעין פאוסט מודרני, שמאחוריו אפלה עמוקה. במילה אחת – אמא'לה.

"הוא ידע שאילו חי עם מישהו, בסופו של דבר היה מפתח תיעוב כלפיו. הוא לא פחד לאהוב מישהו. מה שהפחיד אותו היה לפתח שנאה כלפיו".

במנזר בודהיסטי, רחוק מאוד מכאן, בין ישיבות המדיטציה הבלתי נגמרות.

כן. "הרג קומנדטורה" הוא הרומן שבו אליל הספרות היפני חוזר לעצמו סוף סוף, אחרי שורת יצירות בינוניות למדי.

ומעל לכל מרחפת השאלה: חיי פרישות ורוח – אמת קיומית או הונאה עצמית? או במילים אחרות: הכי 2020 שאפשר.