השנה היא 1985 ולמשפחה פרסית ענפה ממרכז הארץ מגיעה ננערה יתומה בת 18, צולעת וקצרת רואי, כשידוך לדוד הלא מוצלח בן ה-38, צולע גם הוא. זה המפגש הראשון של מיכה, דמות המספר, עם אדלה, גיבורת הסיפור. ההמשך ממש לא נעים. בני המשפחה מתנהגים לאדלה בגסות, בוחנים אותה בשבע עיניים מכף רגל ועד ראש, נועצים מבטים, מתלחששים ומעירים הערות נבזיות. אדלה סופגת הכל באצילות וגבורה, לא פוצה פה, רק יושבת שם ומחכה שזה ייגמר. בעצם, מיכה בן התשע הוא היחיד מכולם שמתייחס אליה בכבוד, מגיש לה שקדים מסוכרים ומחליף כמה מילות נימוסין. הרגע הזה, עם דברי המתיקה, הופך את מיכה לאיש סודה של אדלה. כעבור שנה היא בוחרת בו כנציג המשפחה לפגישה האישית הראשונה שלה עם הדוד הצולע, משה, ואז ממשיכה ובוחרת בו לתפקיד השושבין בחתונתם. כשהוא יושב בצד, מקשיב ורושם לעצמו הערות מנטליות, מיכה הופך למתעד המושלם, שכעבור שנים יהיה לסופר צללים מצליח בלוס אנג'לס – ואז תקרא לו אדלה אליה בחזרה.

הבת מחוץ לארץ/ נג'את אל האשמי

רציני וחמור סבר כמו קלאסיקה עברית, מהשורה הראשונה.

כשאימו נוסעת ומצטרפת אל אביו בגלות באל-איי, אדלה ומיכה סוף סוף נפגשים, אך רק לזמן קצר לפני שהוא חוזר לחזקת הוריו. עכשיו, בהווה הסיפורי, אדלה בסוף שנות ה-40 שלה ומיכה בסוף שנות ה-30, כשהיא מזמינה אותו לביקור בישראל על חשבונה. האם היא מבקשת את מיכה עצמו או את סופר הצללים המוכשר? השאלה המסקרנת תלווה אותנו עד לעמוד האחרון.

24 שנים חלפו, מיכה פרוד מאשתו ואב לתאומות החיות עם אמן, ואילו אדלה נקראת עכשיו אדל, מעצבת אופנה מצליחה ובעלת בוטיק יוקרה משגשג, שדגמיה נמכרים באלפי שקלים. הצליעה נעלמה, גם המשקפיים, ואדלה מספרת את סיפור חייה מהרגע שבו נפרדו ועד היום. מיכה, כמקצוען אמיתי, מחפש את הנקודה הארכימדית בסיפורה, שאחריה דבר כבר לא שב להיות כשהיה – וכשהיא מתגלה, היא מאוד מפתיעה.

ליברכט היא הכי אולד סקול, ספרות עברית כמו שספרות עברית תמיד הייתה ותמיד צריכה להיות. אם אתם קוראים יותר נועזים ותאבי חידושים, עדיף שתחפשו ספר אחר.

אדלה פשוט נפלאה, ההוכחה הניצחת לכך שלא משנה מהי נקודת הפתיחה שלך – תמיד תוכלי להמציא את עצמך מחדש ולקבוע את גורלך במו ידייך. דמות שאוהבים.

"לפעמים מלחמות נעשות מעצמן לטובתך מבלי שתנקוף אצבע".

סיבוב בוטיקים לבחירת שמלות כלה בצפון דיזנגוף, כשלוקחים הפוגה לנשימה.

ברור. גם בפעם התשיעית, ליברכט היא סופרת שאינה מתכלה.

לכל אדם יש נקודה ארכימדית במרכז חייו, כל אדם הוא סיפור, כל אחד צריך סופר צללים. ויותר משליברכט מספרת על מיכה ואדל, היא מדברת על התשוקה לסיפור, לכתיבה. לפעמים זה פשוט חזק מאיתנו.