נער ונערה באמבולנס, צהרי שישי. הם מתנדבי מד"א בכוננות. הבן הוא רן, ילד עשירים, הוריו גרושים. הוא גר עם אמא ומתגעגע לאבא, כמו כולם. לצידו טליה היפהפייה, נערת החלומות, הנזם הזעיר באפה ממקד את כל תשומת ליבו. הוא הפך עולמות כדי להיות איתה כאן ועכשיו, דווקא כשסבו חוגג ברוב פאר והדר את יום הולדתו ה-70. הם מאזינים למוזיקה אלקטרונית ששניהם כל כך אוהבים, מקצב הטראנס המתגבר משיק להלמות ליבו. זו אהבת נעורים ראשונה, הוא מעולם לא הרגיש ככה. בצד השני של העיר, סבא שלמה כועס, ממש רותח. בני, שותפו לעסקים מזה 50 שנה, בחר דווקא בערב הזה, באירוע המיוחד הזה, כדי להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה ולשלוף סיפור מביך ומתועב במיוחד מתחילת דרכם, כשהיו באמת חסרי מוסר וגבולות, רק רוצים להצליח, לכבוש, לנצח. אמו של רן, דפני, מנסה להרגיע את אביה הזועם, אך ללא הועיל, והשיחה מידרדרת במהרה לקרב עקיצות והאשמות ששניהם יוצאים ממנו פצועים וחבולים.

הבת האובדת/ נילי לנדסמן

דרמה סוחפת, קלילה ומהירה.

למרות העברית הפשוטה והישירה שבו, "חמצן" הוא משחק מורכב של שקרים וסודות, הסתרה וגילוי, שנחשף לאט ולא מתמסר בקלות.

בסופו כל פרק, לפעמים אפילו באמצע, צץ עוד גילוי מטלטל, אחד מיני רבים בספר הסוער הזה, שלא נח לרגע ולא נותן לנשום.

אין ספק ש"חמצן" סובל במקצת מסינדרום הספר השני – אין בו את העומק הרגשי, התנופה הסיפורית והתחכום של "ארבעה אבות", ספרו הראשון והמרשים כל כך של זיו. הספר הנוכחי מסתפק בלהיות חביב – וציפינו להרבה יותר.

שלמה, הסבא הכל יכול, דמותו המיתית מטילה צל כבד על סביבתה – איל תעשייה רב עוצמה, ששועי הארץ מבקשים את קרבתו, איש תאב כוח וחסר מעצורים, שחייב לשלוט בחיי הקרובים אליו. פטריארך קלאסי המעורר כבוד ויראה.

"בתול כמו צפרדע שהנסיכה שלו נרדמה למאה שנה".

צימר מפנק בגליל העליון, שאליו הגעתם כי מה לעשות, אתם תקועים כאן בארץ.

כן. לאמיר זיו מגיעה עוד הזדמנות. מי יודע? אולי בספר השלישי הוא יחזור לעצמו.

"חמצן" הוא מעין אופרת סבון מהוללת בווליום מאוד גבוה, על משפחת אצולה אשכנזית בסגנון הישן של שתו לי אכלו לי ושאר קשקושי ישראל הראשונה. זה בהחלט מהנה ורב הפתעות, אבל לא יותר מכך – ספר חופשה נעים שנקרא כמו מותחן איכותי, אבל לא מותיר אחריו כל משקע משמעותי.