פרנסס ובובי הן סטודנטיות בטריניטי קולג' בדבלין, שמעלות מופע ספוקן וורד חתרני ולוכדות את תשומת ליבה של מליסה, צלמת/ כותבת שמככבת במגזינים נחשבים. כך נפתח אחד הספרים שהעולם הכי חיכה להם בשנה האחרונה. בובי היא לסבית מוצהרת ופרנסס, המספרת, היא סוג של קומוניסטית, לפחות במובן שהיא לא ממש מעוניינת לעבוד אף יום בחייה ונוטה להמשיך בעבודות זמניות, או בכלום, ופשוט להתגלגל הלאה מיום ליום. פעם היה ביניהן רומן כלשהו, אבל זה היה מזמן והן נשארו החברות הכי טובות. עכשיו פרנסס מתחברת אל ניק, בעלה השחקן היפיוף של מליסה, בסיפור שמתחיל בהתכתבויות אינטנסיביות בלילות וממשיך להסתבכות עמוקה.

אתה יודע שאתה רוצה את זה/ קריסטן רופניאן

קליל בתחושה, עמוק מאוד במשמעות.

הדמויות של רוני תמיד נראות קצת מנותקות, כאילו לא לגמרי שם, לא באמת יודעות איך לתפעל את מנגנוני החיים ויותר מתבוננות בהם במעין סקרנות אינטלקטואלית. גם בכל הקשור למיניות, הן יותר בעניין של משחקי שליטה ופחות בעניין של משיכה או הנאה.

"שיחות עם חברים" הוא טקס חניכה גאוני שבמהלכו פרנסס נדמית תמיד כתקועה בין הדברים עצמם לבין הזיוף שלהם, לבין איך שהם צריכים להיות.

קוראים מבוגרים יחסית, בעיקר אם הם במקרה בומרים, עלולים להתבאס מהספר הזה קשות.

"אף פעם אי אפשר לדעת איך את מרגישה", אומר לה ניק וזה כל כך מדויק. לא ברור אם פרנסס באמת מרגישה את מה שהיא מרגישה, או שאולי זה רק מה שהיא חושבת שהיא אמורה להרגיש, המבוסס על מה שקראה בספרים או ראתה בסדרות. היא כאילו רק בוחנת רגשות במקום באמת להרגיש אותם, רק מרחפת מעל המציאות במקום באמת לחוות אותה.

"אנחנו יכולים לשכב אם אתה רוצה, אבל תדע לך שאני עושה את זה באירוניה"

דבלין של "שיחות עם חברים" היא העיר המגניבה באירופה. תהיו שם, עם חברים ועם הספר.

רוני נחשבת לסופרת הגדולה הראשונה של דור המילניום אחרי "אנשים נורמליים" הנפלא, וספרה השני אכן עומד בציפיות. נחכה בנשימה עצורה לשלישי.

בדרכה המינימליסטית והמיוחדת כל כך, רוני מצליחה להבקיע מבעד לכל שכבות המודעות העצמית המשתקת ולהגיע אל ליבת האמת של הגיבורות שלה. כי בסופו של דבר, גם כשהם חיים בתוך דימויים וייצוגים במקום בעולם עצמו, המילניאלס הם בני אדם שרוצים להרגיש משהו – אפילו אם זה רק כאב.