צ'רלי, לוזר אנגלי חביב, רוכש לעצמו מתנה יקרה משאריות הירושה שהוא גומר לבזבז – רובוט בשם אדם, פאר הטכנולוגיה האנושית והגשמת החלום האולטימטיבי להיות אלוהים, לברוא חיים, לשכפל את עצמנו. גיבור "מכונות כמוני" החדש של איאן מקיואן מבזבז את ימיו בבטלה בדירה אפרורית בדרום לונדון ופשוט רוצה חבר. נכון שהוא היה מעדיף את הגרסה הנשית של הרובוט, אך זו אזלה כבר מזמן והוא לא בררן. מקיואן רוקם היסטוריה חלופית של אנגליה בסוף המאה ה-20. הזמן הוא תחילת שנות ה-80 והרקע, מלחמת פוקלנד המביכה, שכאן היא כבר ממש משפילה, אבל צ'רלי יכול לבלות את זמנו בהימורים בבורסה ובפנטזיות על ניצחון סוחף, כשהוא בקושי מרוויח מספיק כדי להתקיים בכבוד.

מערות הפלדה/ אייזק אסימוב

עמוס ומרתק מהבחינה הפילוסופית, אך לא כבד מדי.

הרובוטיקה התקדמה בזכות העובדה שאלן טיורינג, נביא הבינה המלאכותית, זכה במציאות האלטרנטיבית הזו לאריכות ימים מופלגת. עבור מקיואן זו הזדמנות לבחון את מה שבאמת הופך אותנו לאנושיים: אמונות, תכונות אופי, נטיות הלב – אלו בסך הכל תוכנה, הוא קובע בציניות אופיינית, כשצ'רלי עלוב הנפש נותן לאהובתו מירנדה לקבוע מחצית מתכונותיו של אדם הרובוט. הוא עוד יצטער על זה. אנחנו, ממש לא.

למה שצעירה מוצלחת ויפה כמירנדה תגלה עניין כלשהו בכישלון הרב מערכתי המהדהד צ'רלי, שאף מבוגר ממנה בעשור? האם היא בעצם מעוניינת באדם, שהופך למעין ילד משותף בתא המשפחתי שלהם? מקיואן משאיר ערימה של קצוות פתוחים ואז מחבר אותם אחד לאחד ואורג סיפור מורכב, משעשע, מרושע ואפילו קצת מותח.

אולי כי זה סיפור מאוד אנגלי. לפני שמתחילים לקרוא, כדאי מאוד לגגל קצת אלן טיורינג, בריטניה באייטיז, מרגרט תאצ'ר ומלחמת פוקלנד, בתור התחלה.

מירנדה מסתירה סוד אפל בעברה, מעשה שמעקם את גבולות המוסר עד לקצה ומאתגר באופן בלתי אפשרי את התכנות הבסיסי הישר של אדם. היא חידתית, היא משגעת וצ'רלי נופל שדוד לרגליה כי פשוט אין שום ברירה אחרת

"הדתות והספרויות הגדולות בעולמנו העידו בבירור שאנחנו יודעים להיות טובים. את שאיפותינו ביטאנו בשירה, בפרוזה ובזמר, וידענו מה צריך לעשות. הבעיה הייתה הביצוע, באופן עקבי והמוני".

החופשה הכי לונדונית שיש, עם כל התרבות והסטייל שאפשר לשאוב ממנה, כשיהיה אפשר.

תמיד, לנצח, לעולמי עולמים. מקיואן היה ונשאר אחד מענקי הדור.

בסופו של דבר, האדם המלאכותי הוא יצור טראגי למדי שנופל לתוך סוגייה עמוקה וקודרת ביותר: איך נצליח לשכפל את עצמנו כשאנחנו עדיין לא מבינים אותנו בכלל? איך הרובוט לא יתמוטט מכל הסתירות הקיומיות שבלהיות אדם? התוצאה היא יצירה שנונה, סרקסטית, חדה כתער ומדויקת להפליא על משמעות הקיום האנושי עם כל היופי והכיעור שבו. בעצם, הרבה יותר כיעור מאשר יופי.