הנערה האתיופית בשדה התעופה מבקשת לשאול ממנה את הטלפון שלה לשיחה אחת – וחייה של נינה מתהפכים. גיבורת "הנוסעת האחרונה", ספרה השני והחדש של טל ניצן, היא לוחמת עירונית קשוחה שמתפרנסת משליחויות אפלוליות בשירות משפחת אילי נדל"ן מפוקפקת (לשדה התעופה היא הגיעה מקוסובו, ולא בטוח שאתם רוצים לדעת מה בדיוק היא עשתה שם) ועד שפעם אחת קטנה, בודדה, היא משחררת טיפה ומסכימה לעשות טובה זעירה למישהי שהצליחה לגעת לה בלב – המחיר כבד וקשה, אולי אפילו כבד מנשוא.

ממלאת מקום, רינת שניידובר

הרבה יותר קליל ממה שהייתם מצפים מספר שכתבה אחת המשוררות/ מתרגמות החשובות בישראל.

האלימות בספר מתלקחת בקלות, ממש מכלום, היא בכל זמן ובכל מקום. זו התמונה העגומה של ישראל מודל 2020, וזה אמיתי באופן ממש מבהיל.

זה אחד הספרים הכי תל אביביים שתקראו השנה, הפעימה הפנימית של העיר ללא הפסקה מורגשת בכל עמוד ובכל מילה, וזה פשוט נפלא.

החיבור בין נינה לנערה האתיופית בספר הוא מעין נס קטן, שגורם לקורא המודע לתהות בינו לבינו האם זה בכלל אפשרי. ויותר בגדול - האם תפקיד הנשים החזקות של ישראל הראשונה להציל את הנשים המוחלשות של ישראל השנייה והשלישית. ועוד יותר בגדול – האם יש פה משהו קצת מתנשא.

נינה היא השורדת העירונית המושלמת, סופרגירל בשר ודם שקורעת את רחובות הדרום הפרוע על האופניים ולא מכירה אף אחד, ואנחנו מאוהבים בה עד מעל לראש.

"נזהרתי שם ממה שהייתי אמורה להיזהר, וחטפתי מה שלא יכולתי לדמיין. אף אחד לא הולך ומסתכל למעלה, למשל, כי הוא פוחד שהתקרה תיפול לו על הראש".

שווארמה ראש העיר בתחנה המרכזית הישנה.

שירים, סיפורים, ספרים, מאמרים, תרגומים – כל מה שטל ניצן תכתוב, אנחנו נקרא בשקיקה רבה.

נינה מרבה לקרוא ב"השמים שבתוכי", יומנה של אתי הילסום, המכונה "אנה פרנק למבוגרים" ומלאה תובנות נפלאות על החיים; היא מאמינה גם בסיסמאות העצמה כמו "תזיזו את הישבן והמוח יילך בעקבותיו". הכל טוב ויפה, אבל בסוף הקריאה קשה להשתחרר מהתחושה שבסופו של דבר, העזרה העצמית הטובה ביותר היא העזרה לזולת.