אווה מקבלת הזמנה לאזכרה שתתקיים בכפר ילדותה בבלגיה. היא מתכוונת להגיע, אבל לא כדי לחלוק כבוד למנוח, אלא כדי לסגור חשבון עם כל מי שפגע בה בנעוריה, וזה חשבון ארוך. כך נפתח ספר הביכורים המצמרר של ליזה ספיט, שנעה בדיוק מחושב בין ההווה הסיפורי לעבר הקודר. ב-2002 אווה בת 14, עם הורים אלכוהוליסטים, אח גאון ואחות הסובלת מהפרעה טורדנית כפייתית חריפה. אבל יש לה שני חברים טובים שנולדו יחד איתה – לאורנס, בנו של הקצב, ופים, בנו של האיכר, שאחיו מת בנסיבות מסתוריות (אותו אח שכיום אווה מגיעה לאזכרתו). הם עברו בצמידות בלתי נפרדת את כל שנות ילדותם, עד שמשהו מר ומרושע הפריד ביניהם.

חפצים חדים/ גיליאן פלין

לא כבד מדי. כמו כל דבר בספר הזה, גם המשקל מדויק.

הם היו שלושת הילדים היחידים שנולדו בכפר ב-88' ואפילו לא קיבלו כתה משלהם בבית הספר אלא סופחו לכיתה אחרת. אווה היא בעצם צלע במשולש של בנים, טום בוי קשוחה שלובשת אוברולים, משחקת כדורגל ואין לה כל חיבור לבנות אחרות. ובגיל ההתבגרות, כשלאורנס ופים מתחילים להתעניין במיניות של בנות גילם, המעורבות של אווה הופכת לקריטית, לצל כבד שילווה אותה כל חייה. בקיץ אחד, ארוך ומחריד, הם הולכים ומידרדרים אל תהום אפלה ולא יכולים לעצור עד שזה כבר מאוחר מדי. המבנה הסיפורי הזה קרוב למושלם.

האשמת הקורבן: היא לא הייתה אמורה להיות יפה כל כך. זה מה שאמרו לה. ועכשיו, צעירה אדמונית שקשה לעמוד בפניה, היא מגיעה לכפר שעות ארוכות לפני האזכרה ואורבת, כשלצידה במכונית גיגית עם גוש קרח ענק. לאיזה גהינום צונן אנו עומדים לגלוש כאן? את הספר הזה אי אפשר לעזוב.

מועקה כבדה שלא תניח לכם הרבה אחרי הקריאה.

גופה הילדותי של אווה מגלה סימני נשיות ראשונים וממנו נמתחים קורים של זוועה אל אווה של היום, שגופה חייב תמיד להיות עטוף ומוסתר, גם כשהיא מענגת במכאניות את השכן המוזר שהיא זקוקה ממנו לדבר מה. אישה כה צינית, קשוחה ומרוחקת, וגיבורה ספרותית בלתי נשכחת.

"אלוהים מעניש מיד או בתוך ארבעה-עשר יום"

כפר שליו בארצות השפלה, ואל תשכחו להתכסות טוב בלילה.

כל כך! אם זאת ההתחלה של ספיט, ההמשך צפוי להיות גאוני אפילו יותר.

"זה נמס" אוחז בנו בעוצמה בגרון, ולא מרפה, לא עושה הנחות. יצירת מופת איומה ונוראה, המוגשת קפואה.