היא חוזרת לארץ אחרי שנים של חיפוש רוחני, בעקבות חלום שבו אומר לה הגורו הגדול, באבא, רק מילה אחת – הביתה! בשדה התעופה מקבל את פניה אבנר, אחיה הקטן, הסטלן המזוקן, ולא אודי, אחיה הגדול המצליחן, שבדיוק נפרד מאשתו זוהר, שאותה יולה מתעבת עמוקות. ככה זה לחזור הביתה, במיוחד כשאת אחת שרק פעמים ספורות בחייה היתה במקומות שבאמת אפשר לקרוא להם בית.

היינו העתיד/ יעל נאמן

קליל ומהנה כמו שרק נילי לנדסמן יודעת, כשהיא מהדסת באלגנטיות אופיינית בין רכילות עסיסית לוהטת לבין זיכרונות ענוגים והרהורים נוגים.

זה שאת תמיד מחפשת לא אומר שאינך מסוגלת גם לעצור לרגע ולבחון את עצמך מבחוץ, עם כל העליבות שבמצב ושל הקיום האנושי בכלל. ושם, במקום הזה, נמצאים כולנו, בין ייאוש למודעות, בין עצב לאירוניה, בין מה ששם למה שכאן.

כי כמה שלא ננסה להיות רוחניים ומוארים, בסוף תתעורר בנו המפלצת האנושית הקטנה, זו שתובעת את עלבונה, שמכורה לתשומת לב, שזקוקה לאישור האחר ואף פעם לא מרוצה.

"הבת האובדת" טובל באיזו אשכנזיות בלתי מתנצלת, של אדוני הארץ לשעבר, עם חלקות הנדל"ו האינסופיות וזכויות הבנים הממשיכים, הפריווילגיות שנשארות לנצח נצחים. אבל זה שלא חסר לנו כלום לא אומר שאנחנו לא סובלים.

זוהר, גיסתה של יולה, ג'ינג'ית אלפא נהדרת, שהיא גם גורו חיים טובים לעת מצוא ויודעת בדיוק מה היא רוצה. הכי חד פעמית.

"אולי זה כבר לא לגילי להמשיך לצפות כל כך הרבה מאהבה"

אם עוד נשארו לכם חברים קיבוצניקים – עכשיו הזמן להתעלק.

ברור! נילי לנדסמן רק הולכת ומשתבחת.

אז מתי מגיע הזמן שבו את כבר צריכה להתבגר? אולי לעולם לא. יולה (סתם איילת במקור), כבר עמוק באמצע החיים, מעולם לא נאלצה להסתדר בכוחות עצמה (המשפחה תמיד הייתה שם כדי להושיט עזרה), מעולם לא החזיקה מערכת יחסים משמעותית (היו נישואין, אבל פיקטיביים) ומעולם לא רצתה ילדים – יותר מדי אחריות וסטרס. ככה היא משייטת לה בחיים כפרפר נטול שורשים, לא מחוברת, נוגעת ולא נוגעת – עד שכבר אי אפשר. אם הייתה כותבת אותה סופרת אחרת, פחות מהנה, נעימה, יצירתית ושנונה מנילי לנדסמן, בטח לא היינו סובלים אותה.