כוכבי הרוק שלנו התבגרו וכעת הם רוצים להיות סופרים: אחרי "חוה" המביך במקצת של איגי דיין מגיע "החיה בבטן" של ערן צור, המוצלח הרבה יותר, אולי מפני שצור תמיד היה איש של מילים לא פחות מאשר של מנגינה ויותר מכך – הצטייר כדמות אניגמטית ואפלה, מוצפת תשוקות מוזרות. אז עכשיו הדחפים הנסתרים האלה יוצאים לאור ומתגלמים בדמותו של רז, צעיר מחדרה, שמצליח לחמוק משירות צבאי במלחמת לבנון, מתקבל ללימודים בבית ספר למוזיקה ונוחת בתל אביב כשכולו רטט וחרדה. בשעות הפנאי, רז גונב לבני נשים מחבלי כביסה ולובש אותם, מגלח את רגליו ונוגע בעצמו בהתרגשות. חמוד כזה.

רק ילדים/ פטי סמית

קליל קליל. נא לא לקחת ברצינות בשום פנים ואופן.

יש פה סיפור טוב וגיבור מסקרן הנתון בין חלקים שונים של חיים, אישיות וחוויה.

ההישג הגדול של צור הוא הדרך שבה הוא גורם לנו לא סתם לחבב את הגיבור שלו למרות חולשותיו, אלא דווקא לאהוב אותו בגללן.

בכתיבה הפרוזאית של צור אין את הבשורה שבכתיבתו השירית – העברית של "החיה בבטן" בסיסית ופשוטה ועולם הדימויים שטוח ונטול כל עומק סוגסטיבי.

רז, האיש שצריך לדכא ולטשטש את גבריותו כדי לזכות בריגוש מיני, הוא גם זה שכותב שירים בוטים ומהפכניים, שומע תתי-צלילים בגוונים זרים, ובעיקר פותח את תודעתו לרווחה כדי להכניס פנימה מגוון מרשים של התנסויות. תיאורי הפנטזיות המשונות שלו מספקים הצצה מרתקת אל מוח לא שגרתי, אל מה שמוגדר כ"סטייה" אבל הוא בעצם ערוץ לגיטימי של תשוקה.

"למה הוא חייב להשפיל את עצמו? לפגוע בגבריות שלו, בגופו, בכבודו העצמי?"

במקום שבו יש הכי הרבה פרטיות – מנחשים איפה זה?

למוזיקה של צור – בטח; לספרות? לא דחוף.

האם אדם כזה יכול לקיים זוגיות נורמלית ונישואים יציבים? בסוף הספר (שלא הכי קשור להתחלה) וגם בחיים עצמם, אנחנו כבר יודעים איך זה נגמר. אבל איכשהו, בדרכו הגולמית והישירה, צור גורם לנו להשתחרר ממחסומי המבוכה ולהתחבר מחדש אל מה שאנחנו מרגישים באמת.