אנחנו עומדים על סף קטסטרופה, שואה גלובלית, יודעים שאנחנו שם אבל לא עושים דבר. זו נקודת המוצא של "אנחנו האקלים", ספרו של ג'ונתן ספרן פויר, מהאהובים בדור החדש של הסופרים היהודים-אמריקנים. זה לא ספר עיון במובן המקובל של עובדות ונתונים, אלא יותר מעין מסה פילוסופית שתכליתה לגרום לנו תחושה כלשהי, הנמצאת מעבר לידיעה הברורה שאנחנו חיים רגע לפני האפוקליפסה. פויר מנסה לגרום לנו להרגיש את המצב באופן פנימי ואישי יותר – ממש כמו שחשה סבתו כשנמלטה בזמן מאימת הנאצים בפולין.

אמת מטרידה/ אל גור

כבד עד לסף התשה.

בחלקו השני של הספר עובר פויר מההגות אל הנתונים הקשים. הוא מתחיל באפקט החממה שעתיד להביא עלינו את מה שנקרא "ההכחדה השישית", כלומר מחיקת החיים מעל פני האדמה, ממש כמו מה שהתרחש בסוף עידן הדינוזאורים, למשל. בניגוד למה שנהוג לחשוב, ההתחממות הגלובלית נגרמת פחות מכלי רכב ותעשייה ויותר על ידי גידול הבקר והעופות – אם לוקחים בחשבון נתונים כמו יערות גשם שהופכים לשטחים חקלאיים לגידול חיות למאכל בני אדם. אם כך, יש ארבעה דברים שאנחנו יכולים לעשות כדי להציל את הפלנטה: לטוס פחות, לוותר על המכונית הפרטית, להביא פחות ילדים לעולם ולאכול פחות בשר. עכשיו תנחשו איזה מהם הוא הקל ביותר לביצוע

חלקו השלישי והיפה ביותר של הספר עוסק בעצם בקרב על הבית, כדור הארץ. לפי פויר, עלינו לראות אותו כמו אסטרונאוטים מהחלל – עגול, כחול, יפה ובודד, מקום מושלם ונדיר שיש לשמור עליו למען הדורות הבאים, כדי שלבסוף לא נשאיר להם בית ריק וחרב.

כישראלים וכיהודים, יש לנו נטייה לעקם את האף כשזיכרון השואה מנוצל להעצמת הדרמה והרגש בנושאים שונים, מרוחקים.

הוא בוחר לחתום את הספר במכתב גלוי לילדיו, שבו הוא חוזר אל יום פטירתה של סבתו הגיבורה, ששרדה את התופת והקימה משפחה לתפארת. יש לנו מחויבות לזכרם של אבות אבותינו, עלינו לשמור על העולם, על ההמשכיות, על החיים.

"האם היו רבים כל כך קוראים את יומנה של אנה פרנק אילו הייתה גבר בגיל העמידה שהתחבא מאחורי ארון כלים ולא נערה בעלת יופי מסתורי שהתחבאה מאחורי כוננית ספרים?"

על חוף הים, מול השקיעה – שנבין בדיוק מה אנחנו עומדים להפסיד.

יותר לפרוזה של פויר, פחות להגות שלו.

אז כן, הוא חופר, הוא מציק, הוא עושה עלינו שלל מניפולציות, אך נראה שהשעה אכן דוחקת ולזכותו של פויר ניתן לומר דבר אחד ברור – אין ספק שהלב שלו נמצא במקום הנכון.