ביקורת מזוית אחרת
רענן שקד
אהבה, סקס, פוליטיקה וקרטיב מאכלסים את "הר האושר", ספרו האחרון – והנהדר, והלא-אחיד ברמתו – של אמיר גוטפרוינד. לקרוא, בטח לקרוא
תקציר מנהלים
שירי, רווקה אטרקטיבית שמצליחה לדפוק לעצמה את החיים בכישרון ובהתמדה מעוררי השתאות, מתאהבת – או משהו דומה לזה – בסמואל ניטר, פרופסור שוודי מצליח שהתפרסם כשהפך לניאו-נאצי רק למטרות מחקר. סקס, שפות, מלחמות וגם קרטיב בלתי נשכח אחד ממלאים את "הר האושר", בעוד זוג האוהבים הלא סביר – שמדבר בו-זמנית את שפת האהבה, שפת האינטרס, וגם עברית ושוודית – עושה הכל כדי להחזיק את הקשר, פעם אחת, בחיים.
כמו מה זה
כמו קפיצת באנג'י אחרונה לתוך עולמו הפיוטי, הסקסי, הסיפורי והשואתי של אמיר גוטפרוינד. כשהחבל נקרע באמצע.
קל/כבד?
קל לקריאה כמו כל דבר של גוטפרוינד, מכיוון שלפני הכל, האיש ידע לספר סיפור מרתק, ליצור דמויות מרהיבות, אקסצנטריות ועדיין משכנעות, ולפרוט על נימים של תבונה ורגש, הזדהות ותדהמה. אבל לא הכל קל פה; זהו ספרו האחרון של גוטפרוינד, שאותו לא הספיק להשלים, וחוסר האחידות באיכות ובפיתוח הסיפור ניכר. חלק מהפרקים נפלאים; אחרים נזקקים עדיין, בעליל, לדראפט נוסף. כך שמשלב מסוים אתם ממשיכים לקרוא בעיקר כדי לדעת איך נגמר בסוף.
למה כן?
בעיקר בשביל החצי הראשון, המגובש יותר, הנפלא, שבו גוטפרוינד לגמרי בשיאו ובמיטבו; סיפור לא ייאמן – ועדיין אפשרי לגמרי – על פרופסור שוודי, ניאו-נאצי בעברו, שונא ישראל בכל זמן, שמגיע לישראל, מתאהב בישראלית וכמעט מצליח למנוע ממנה להרוס לו את זה. הכתיבה משעשעת, הסיפור זורם, הדמויות לא דומות לשום דבר ועדיין נדמה שאנחנו מכירים אותן היטב. קסם גוטפרוינדי במיטבו.
למה גם כן?
כי זה חכם ומתוחכם, נע בקלילות בין עולם הרווקות והיחצנות התל-אביבי לעולם האקדמי השוודי, ויוצא מתוך המעגל הקטן הזה – אהבתם של הישראלית והשוודי – למעגלים הולכים וגדלים החוצה: אבא שלה, אח שלו, פוליטיקה ישראלית ואירופאית – ולכל דמות סיפור מדהים שיכול היה לאכלס בקלות ספר משל עצמו. "הר האושר" הוא כמו גלולה מרוכזת של סיפורים שגוטפרוינד כבר לא יספיק לספר במלואם. אבל הנה הם פה.
למה לא?
כי "הר האושר" הוא גן של שבילים מתפצלים, והקפיצה לסיפורים צדדיים – נהדרים לכשעצמם ככל שיהיו – מסיטה שוב ושוב את תשומת הלב מהסיפור המרכזי. והכתיבה נעה בין המעולה לטובה פחות, וניכר שמדובר במוצר לא-מוגמר, שאלמלא מותו בטרם עת של גוטפרוינד לא היה יוצא בגרסה הזו אלא עובר שכתובים ועריכה נוספים.
דמות לקחת
דורין, המעסיקה של שירי במשרד היחצ"נות "דורין – שיאי תקשורת" ואם חד-הורית מופרעת. דמות מוגזמת עם תלתלי ברונזה ענקיים, ביצ'ית באופן משובב, ששוכרת את שירי לעבודה ואומרת לה: "את לא ממש-ממש-יפה, לא אופי חזק, אבל את מלאה חריצים. זה נהדר לי, נהדר למקצוע. הלקוחות ייתפסו בחריצים".
משפט לקחת
"אירופה הזאת מרושעת, וכשגרים כאן גם מבינים שהיא גוועת, נחלשת, חולה. הם מפחדים מן המהגרים שכובשים אותם, אך אינם יכולים להגיב. אם יעשו את מה שהם באמת רוצים לעשות, לא יוכלו להחזיק בדעות שהופכות אותם לתרבות נאורה, נבדלת מגיהנום הברבריות שמסביב. אני שונא את אירופה ומאמין רק בה, בתרבותה".
איפה קוראים?
לא איפה – איך; בריכוז. בקשב. לפעמים בצחוק, לעיתים בפה פעור. לא דווקא לפני השינה. עדיף על הספה בשבת בצהריים.
נחזור לעוד?
באופן טראגי, לא יהיה עוד. זהו ספרו האחרון של גוטפרוינד, שמת בנובמבר האחרון. אבל הוא עושה חשק גדול לחזור לספריו הקודמים, בפרט אם טרם הספקתם.
השורה האחרונה
קריא, מצחיק, מדהים, טראגי, ולפעמים גם מתיש ולא אחיד ברמתו. כן, הכל יחד. בספר לא ארוך במיוחד.