קוראים להן "תאומות הקרח" כי הן נולדו בלילה הקר ביותר של השנה, עיניהן צבועות בכחול הכי בהיר ושערן הבלונדיני לבן כשלג. אבל אחת מהן, לידיה, נהרגה בתאונה מחרידה וזו ששרדה, קירסטי, הולכת ונעלמת אל תוך עצמה. או אולי להיפך? הוריהן של התאומות, שרה ואנגוס, מחליטים לעבור לאי מבודד בקצה סקוטלנד ולגור בקוטג' סחוף הרוחות של שומר המגדלור, כדי להתרחק מהזיכרונות האיומים המציפים אותם בלונדון. לא בטוח שזה יעזור.

הנערה בקרח/ רוברט ברינדזה

עצוב מאוד, אך לא כבד מדי, בהתאם לז'אנר.

מותחן מהנה מאוד שיש בו הדהוד ליצירות אימה עתיקות מסוג הקלאסיקות הקודרות והסוחפות של דפנה דה מוריה ודומותיה.

הספר בנוי להפליא, כמו מגדל קלפים מורכב שחלקיו מונחים בזהירות זה על זה ברוב דיוק, ליצירת מבנה עלילתי מרשים. הרמזים לדרמה מפוזרים בעדינות ומתחברים אלה לאלה ברגישות, הולכים ומתגברים אט אט לשלם מצמרר, גוש מוחשי אמורפי של רוע שאוחז בנשמה ולא מרפה.

זה ממש לא מסוג המותחנים שמתעלים לדרגת ספרות גבוהה, סתם עוד ספר להעביר את הזמן.

שרה, אימא של התאומות, שנראית בהתחלה הכי אשת סטאפורד קרירה ומושלמת, מתגלה אט אט כיצור מיני ומלא תשוקות, המסוגל למעשים אסורים, וזה מאוד מבדר ומפתיע.

״אמא, למה את כל הזמן קוראת לי קירסטי? קירסטי מתה. אני לידיה״.

מסלול הליכה מאתגר בהיילנדס הסקוטיים, רגע לפני שנרדמים מול האח המבוערת בלודג'.

ממש לא חובה. זה לא שקראנו פה משהו מיוחד או חד פעמי.

סיפור גותי ברוחו ומעורר חלחלה, שבו אף פעם אי אפשר לדעת אם מה שקוראים הוא מה שקורה באמת. במילים אחרות: אמא'לה, כמה שהספר הזה קריפי.