ארץ-הוא, כך קורא האב למרחב האגדה שאליו הוא לוקח את בנו ואת חברו של הבן לשעה של משחק. הארץ היא פארק רחב ידיים, שהאב המשקיען מפזר בו פתקים ורמזים מסתוריים לרוב. "הוא" זו מעין ישות אפלה מסתורית השולטת ביער ועתידה להשתלט על העולם כולו, ועליהם, החוקרים האמיצים, מוטלת המשימה לעצור אותו לפני שיהיה מאוחר מדי. אבל כמעט כמו תמיד במצבים האלה, הפרה רוצה להניק יותר משהעגל רוצה לינוק והאב נסחף אל תוך העולם המוזר שיצר, מתרחק מהילדים וקצת מאבד קשר עם המציאות.

בעשב הגבוה/ סטיבן קינג

לא קל בכלל, בהחלט קריאה גבוהה ומאתגרת.

טקסט יפהפה, שהעברית שבו נדירה ומשונה, בודקת את טווח הקשב שלנו ומפתיעה בכל שורה מחדש.

האימה מוחשית וצמיגה, מגששת את דרכה לירכתי התודעה. לא ברור בדיוק מה קורה כאן, אבל זה מרגיש כמו עכביש שמטפס על עמוד השדרה שלכם.

לפעמים הוא קצת מגזים ואז לא ברור אם זה מסובך מדי, או פשוט מבולבל: "אותה מחזוריות אשר הקדימה לשברר את סנוורי הימים במנסרתו הירחית של הזיכרון דווקא מתוך שערבה להתמדתם במשחקן הפרוש של מראותיה". מה?!

האבא, מספר סיפורים עתיר דמיון, שהסיפור כמו יוצא משליטתו והופך לסיפור עליו. כל סופר קצת חושש מזה – וגם קצת מקווה שזה יקרה לו.

"הוא יכול להיות העץ הזה. הוא יכול להיות האבן שאתה דורך עליה. הוא יכול להיות האוויר שיש בינינו. הוא יכול להיות אמא שלך".

שבת בבוקר, פארק הירקון, ליד האגם, לפני שכל המשפחות מגיעות, לבד.

שנים חיכינו שהעורך הנערץ יכתוב פרוזה משלו והיה שווה לחכות. שרק ימשיך ככה.

סיפור שעוד לא קראתם, שכולו אימה מחלחלת, אמיתית. לא תוכלו לעזוב את זה – וזה, כלומר "הוא", לא יוכל לעזוב אתכם.