בגיל 46 מוצא עצמו פלורן-קלוד לברוסט, מהנדס אגרונומיה, עם סכום כסף מופרז המאפשר לו לעשות ככל העולה על רוחו. אז הוא לוקח חופשה ארוכה מאוד מעבודתו במשרד החקלאות הצרפתי ויוצא למסע מוזר, שמתחיל במושבת נודיסטים בחבל אלמריה שבספרד. כך יוכל לשקוע בעיסוק החביב עליו – בחינה צינית, סרקסטית מרירה ולעגנית של מה שנותר מאירופה התרבותית והנאורה, ולא פחות מכך, בשרידיו האומללים של הזכר הלבן הפריווילגי באמצע החיים. זה היצור שפעם שלט בעולם והיום נמחץ תחת כשלון גוש היורו והגלובליזציה, ניגף על ידי כוחות כלכליים עצומים. עם שובו לפריז פלורן חש שילוב קיצוני של תיעוב ושעמום. כל חלק של הקיום הבורגני הופך בעיניו לבלתי נסבל לחלוטין. לבסוף בוחר גיבורנו בדרך החיים האופנתית ששמה "נעלמו מרצונם" – לא פחות מ-12 אלף צרפתים עושים זאת מידי שנה, פשוט סוגרים את כל מה שיש להם ומתפוגגים לדרכם. חלומו התגשם.

מסע אל קצה הלילה/ לואי פרדינן סלין.

לא קל, אבל רק מהסיבות הנכונות.

"סרוטונין" הוא יצירת מופת נדירה ולטעמי פסגת כתיבתו של וולבק, ספר שמביא לכדי זיקוק את כל הרכיבים שהפכו אותו להוגה נערץ כל כך לאורך שנים רבות כל כך.

הניהיליזם הקיצוני, הלגלוג המרושע, האבחנות הדקיקות לצד הראייה הגלובלית המקיפה, ומעל לכל אלה – חוסר המחויבות לפוליטיקלי קורקט והחיבה העזה לשחיטת פרות קדושות מכל הסוגים והמינים.

וואו, כמה אנרגיות שליליות, שזה ממש רעיל.

יוזו, הרעיה היפנית המושלמת, מקיימת בעצם חיים נפרדים לחלוטין מאלה של בעלה, כשהיא מבלה את זמנה הפנוי באורגיות סוערות ומשכבי בהמה. ועל כך נאמר, שיהיה לה בכיף.

"תופעות הלוואי הלא נעימות השכיחות ביותר שנצפו עקב שימוש בקפטוריקס היו בחילות, היעלמות הליבידו, אין־אונות. אני לא סבלתי מעולם מבחילות".

בחופשה בפרובאנס. בעצם, אולי רצוי שזו לא תהיה חופשה משפחתית.

מאז ולתמיד. אנו, בנינו ובני בנינו מעריצים את וולבק לנצח נצחים.

הוא לא מיזוגן, לא הומופוב ואפילו לא גזען, אלא הכל ביחד ובעצם לא כלום: היופי האמיתי אצל מישל וולבק מתגלה כשהוא שונא את כולנו מעומק הלב ובאותה מידה – ואנחנו אוהבים אותו בחזרה. מיזנתרופ אלוהי שכמותו.