ביקורת מזוית אחרת
רן בן-נון
התסריטאי האגדי דיוויד מאמט מגיש מותחן פשע שהוא קלאסיקה מיידית
תקציר מנהלים
שיקגו של סוף שנות ה-20 היא מקום שכאילו נוצר כדי שיכתבו עליו ספרים גדולים מהחיים: תקופת היובש, המאפיה של אל קאפון, גיבורים שחזרו מצולקים ממלחמת העולם הראשונה, אי ודאות כלכלית ונערות מקהלה שמימיות – כל אלה רק מחכים שייקחו אותם ויהפכו אותם למיתולוגיה. המצב הזה יוצר את תור הזהב של המקצוע שמאז רק הולך ודועך – העיתונאי החוקר. מייק הודג' הוא כתב פלילים קלאסי - קשוח מבחוץ, רך מבפנים, חכם ובעל חושים נהדרים – גיבור נפלא לספר שהוא קלאסיקה מיידית.
כמו מה זה
הנץ ממלטה/ דשיל האמט
קל/כבד?
בדיוק באמצע – לא כבד מדי, לא קליל מדי, בעל משקל מכובד ונכון.
למה כן?
השפה הנדירה שמאמט פיתח כאן – מטונפת במידה, גבוהה במידה - היא עונג צרוף לחובבי הספרות היפה ולמכורי המותחנים כאחד.
למה גם כן?
רק באמצע הספר מופיעה התפנית שמניעה את העלילה – תרגיל ספרותי מבריק, שיוצר חווית קריאה ייחודית וסוחפת.
למה לא?
כמה ספרים עוד אפשר לקרוא על שנות ה-20/ תקופת היובש/ המאפיה בשיקגו – הנושאים הכי נטחנים שיש.
דמות לקחת
פארלו, חברו של מייק, שמצטט מהאמלט ומתבל במשפטים בלטינית, ונוסע ליפן כדי לתעד את השיקום מרעידת אדמה שהרגה מאה אלף איש. איש עם נשמה יתרה.
משפט לקחת
"ג'קי וייס מת משברון לב, אחרי שלבו נשבר מכמה קליעים בקוטר 0.45".
איפה קוראים?
בביקור אצל הדודה באמריקה (אולי היא תתרשם ותפעיל כמה קשרים במקומות הנכונים).
נחזור לעוד?
בהחלט כן. ספרות או קולנוע – מה שדיוויד מאמט יכתוב, אנחנו שם.
השורה האחרונה
יצירה מרשימה ורחבת יריעה, שעושה כבוד למקום, לזמן ולמילה הכתובה.