אף אחד בחוג לספרות עברית לא עושה עניין מכך שד"ר יהושע רדלר הופך בוקר אחד לד"ר יהודית רדלר. אחרי הכל, יש להם דברים חשובים יותר לעסוק בהם – פרסומים, קביעות, פוליטיקה וסקס. הרבה הרבה סקס. האם יעלה על הדעת שספרה המונומנטלי החדש של ד"ר יהודית רדלר תקוע במסדרונות ההוצאה רק כי הפכה לפתע לאישה? האם גם בעולם הספרות הכה נאור וליברלי שולט עדיין אותו השוביניזם עתיק היומין? זו שאלה מצוינת, שלאיש אין עליה תשובה, במיוחד כשבינתיים כולם ממשיכים לשכב עם כולם במלוא המרץ – רווקים עם נשואים, מבוגרים עם צעירים, בכירים עם זוטרים – כולם מבוססים באותה עיסת בוץ הורמונלית דביקה ומהנה.

מוות בחוג לספרות/ בתיה גור

אל תתבלבלו מהרוח המשועשעת, זה הרבה יותר רציני ממה שזה נראה.

חרמוני, מהכותבים המדויקים והמשוכללים בשפה העברית, מגיע כאן לשיאים חדשים של טירוף ופרובוקציה, בועט בפרות קדושות לכל לעבר ומשתעשע להנאתו ולהנאתנו בממסד האקדמי העבש והרקוב.

העלילה של "שפילפוגל, שפילפוגל" אכן מופרעת להדהים ומשעשעת להפליא, אבל מה שעושה אותו באמת הוא השפה הבלעדית של חרמוני, שאין דומה לה. זו מעין עברית עכשווית שמטפטפים לתוכה שמץ ארכאיות מתוקה, כמו איזה כתב עלום מהימים הראשונים שבהם השפה העתיקה קמה לתחייה. זה כל כך יפה, כל כל טבעי ואמיתי, ואנחנו צוללים אל תוך הטקסט בהנאה עצומה.

עם כל הכבוד, גבר שהופך לאישה זה קצת משומש ונדוש.

המספר הוא אוריאל, איש סגל אקדמי זוטר שיש לו הכבוד לשכב עם ד"ר רדלר ואף לדווח שהיא אישה מושכת ביותר. אוריאל לא מצליח להתקדם בשורות החוג כי הוא לא יודע ללקק, לדעתו, ועל כן קנאתו נתונה כולה לאיש שנושא את שם הספר, שפילפוגל, שדווקא כן יודע מאיזה צד מרוחה החמאה אצל ראש החוג ואיך מגיעים אליה. שפילפוגל מקבל את הקביעות שאוריאל יכול רק לחלום עליה ועכשיו הוא מסודר לכל החיים וליבו של חברו נחמץ בקרבו.

"הלשון שהייתה כבדה, הססנית ולא מעט מבוהלת וכנועה מעל קתדרת המרצים, הפכה במיטה לזריזה, אכזרית, נחושה ולוחמת".

על הדשא בגילמן, אין שום אפשרות אחרת.

באלף אחוז. מתים על מתן חרמוני עוד מאז "היברו פבלישינג קומפני".

יש כאן שילוב של אסתטיקה עילאית עם מגע של נוסטלגיה, כאילו התגעגענו אל השפה הזאת למרות שלא דיברנו בה מעולם. "שפילפוגל, שפילפוגל" הוא נס בעיירה, והעיירה היא תל אביב – מטונפת, מסואבת, ותמיד אהובה.