אריאל הוא בנה של אם חרדתית שגוועה בייסורים מסרטן. רגע לפני מותה היא חושפת את זהותו של אביו העלום וזה אמנם לא מקל עליו פסיכולוגית אבל בהחלט גוזר לו קופון בקריירה המשפטית. נתן הוא בנו של מסגר שהתמוטט מול עיניו אחרי שהושפל על ידי לקוחה. הטראומה והחרדה מפני דלות כלכלית דוחפות אותו אל ההייטק שכידוע מושתת על פורנו ופורקס. זאביק, הבוס של נתן, איבד את אחיו התאום במלחמת יום כיפור אחריה בחרו הוריו לנטוש את בנם הנותר ולהתאבד. מרסל, אשתו של זאביק, לכודה במעגל קסמים של פולחני OCD ואשר יגורה ממנו כמובן בא לה בתקרית טובענית שטורפת את חייהם של הארבעה ומחברת ביניהם באמצעות השאלה הקיומית העתיקה אודות גורל ובחירה.

יעקב שבתאי פוגש את "הכלה מאיסטנבול".

כבד כמו סרטן וגם גרוטסקי כמוהו. יש מי שימצא בגרוטסקה הזאת הומור.

העלילה מרתקת כתאונת דרכים שקשה להסיט ממנה את העיניים. כמו למיניגים עיוורים הדמויות ממהרות אל צוק חייהן ועד לרגע האחרון לא ברור מי יטבע ומי יצוף.

אם נהניתם מפרשת אפי נווה עורכי הדין של הספר הזה ישעשעו אתכם כמעט כמוה.

מיליארדרים מרושעים, יתומים מסכנים, רומנים קטלניים וסכסוכים משפטיים. נכון - אלה חומרים מהם עשויים החיים, אבל בגודש שכזה הם הופכים לחומרים מהם עשויות טלנובלות.

גולן זאדה, הפרקליט הרזה כשלד שמשמיע מול סוללת עורכי הדין המושחתים את קול הצדק וההיגיון: "רק בסרטים אולי רואים מישהו שהחליט ברגע האחרון לרדת ממטוס וככה ניצלו חייו, אבל בחיים האמיתיים בדרך כלל אין משקל להחלטה בודדת, רק המסה של כולן יחד משנה. לא בחירה אחת אלא כמות אינסופית של החלטות קטנות, אז אפשר לומר שהאישיות של האדם, לטוב או לרע, היא שמכתיבה את חייו. אם אני לא הייתי מכיר במקרה את אשתי האהובה, אני מניח שבשלב מאוחר יותר הייתי מתאהב במישהי לא מאוד שונה ממנה, והיא הייתה נעשית אשתי האהובה. אמנם במקרה כזה הייתה לי משפחה אחרת, אבל זה לא אומר שהחיים שלי היו שונים מהותית מהחיים שלי היום."

"משפט הפתיחה: "כה נורא הוא השקר שבשתיקה, כה נתעב הוא הסוד. כה בזויות הן אילמותו וחמקמקותו, שהופכות אותו למסוכן אף יותר מן הבדיה הנאמרת בקול. כן, בעוד השקר המפורש נחשב תמיד למוקצה, כמו פושע אלים וגס, השקר הדומם מתעתע כנוכל מתוחכם, מנהל השקעות בחליפה ששודד במתק שפתיים חסכונות של זקנים" בום.

בספרייה במקום ללמוד למבחני הלשכה שגם ככה לא עוברים.

כן. בכל סיפור מספר הביכורים של שי אספריל "עוד מעט החורף מתחיל" גלום פוטנציאל לרומן שלם.

כמאמר יוחנן ממעֵבר לגבולין של ברנר יש כאן ריאליזם מזוקק, כלומר, "תיאור בני האדם הדלים, הטיפשים, האומללים"