מה הייתם עושים אם היה לכם הכבוד לצפות מבחוץ בגופתכם המתה כשהיא מוטלת על שולחן נתיחה במכון הפתולוגי? זה בערך מה שקורה לנינה, צלמת במכון, אבל הגופה שעל השולחן אינה היא עצמה אלא כפילתה הכמעט זהה, צעירה יפה בשם אנסטסיה, די-ג'ייאית נחשבת שחיה את החיים הנוצצים שנינה תמיד רצתה, אבל לא הצליחה להשיג כי הקריירה האמנותית שלה לא נסקה מעולם.. גרסה משודרגת, אם תרצו, שמתאימה בול לפרויקט האמנותי שנינה תמיד חלמה עליו אך חששה להגשים – לצלם את עצמה במקום עבודתה כגופה העוברת נתיחה שאחרי המוות.

פוסט-פורנו-מודרניסטית/ אנני ספרינקל

קליל למדי, לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, וטוב שכך.

השפה של שניידרובר מרגישה כמו צ'יק-ליטית מדוברת, אבל דווקא באמצעותה היא מצליחה לתאר חריגות פסיכולוגית משונה שמדגדגת מתחת לעור.

אנחנו מעריכים את הכנות של נינה ולרוב מהנהנים בהסכמה, גם כי תל אביב היא אכן מיצג מטמטם של מסכות עלובות, ובעיקר כי הדרך שבה נינה מזריקה את עצמה בעורמה אל תוך עולמה של בת דמותה המנוחה מעוררת חלחלה והשתאות בו זמנית.

כי לפעמים עולה מהספר תחושה מסוימת של חוסר רצינות, ולא במובן הטוב.

נינה גורמת לנו לחבב אותה כמעט בכוח בעיקר בזכות המודעות העצמית המשתקת שלה, חשיפת הזיוף המתמיד והפוזה עתירת הסלפי הריקנית שבתוכן היא מתנהלת. צינית, מניפולטיבית וחסרת בושה, שלא מחבבת שום דבר ואף אחד כמעט, כולל את עצמה.

"ממילא בימינו לא ממש חשוב מה קרה באמת, העיקר שיֵצא מזה סלפי מושלם".

במהלך סיור מוזיאונים וגלריות בניו יורק, וכמה שיותר אוונגרד ככה יותר מתאים.

ברור! שניידובר היא אחת הכותבות המקוריות והמגניבות שיש לנו כאן, וחוץ מזה היא גם אמנית מהממת.

ההישג המשמעותי באמת של שניידובר טמון בכך שרוב הזמן לא ברור אם נינה היא סוציופתית סקסית להחריד המשתמשת באנשים סביבה ככלים חד פעמיים, או שהיא ילדה אבודה ובודדה שהסתבכה בסיפור הגדול על מידותיה הצנומות בכמה וכמה מספרים. כמו תמיד במצבים כאלה, התשובה הנכונה והמוצלחת היא פשוט גם וגם.