כל מכונות החטיפים באיכילוב מוציאות צ'יטוס המקום כיף כף וזה מוציא אותה מדעתה, או ליתר דיוק מסיח את דעתה כשאמה נכנסת לניתוח, כי ככה זה אצל הדר אורלנוב, במקום לדבר על מה שאי אפשר, האימה הגדולה, מתעסקים בשטויות. לפעמים זה אפילו עוזר. ב'כולם שואלים מה נשמע' השנון והנוגע ללב, במקום במוות של האם מתעסקים בסרט טפשי של ליאם ניסון מהניינטיז ובמהלך השבעה היא משחקת מעין משחק כיסאות מוזר שאיש אינו מודע לו מלבדה, במעין מתקפת או-סי-די מתמשכת ששואבת לתוכה את כל האירוע על האנשים והשיחות הבטלות שבתוכו. בעין עקומה, אורלנוב מפרקת את המציאות ובונה אותה מחדש בתבניות אבסורד מגוחכות ומופרעות, נטולות היגיון. אבל רק ככה היא יכולה לשרוד.

מותה ומותה של אמא שלי - סיפור אהבה/ מרית בן ישראל

בהחלט קל יחסית לנושא.

אז איך מעבירים את ימי השבעה והאבל? מחפשים שטיח חדש לסלון ומנסים לקלוע לטעמה של האם המנוחה; הבת מחפשת שושנים צחורות, כי זה הפרח שאמה הכי חיבבה ככל הנראה, ואז מביטה בהן באובססיה מדאיגה בתקווה שיפתחו בזמן לאזכרה; היא מתמסרת לאפייה כי מסתבר שזה טוב למיינדפולנס, ובוהה בעיסה התופחת בתנור ומתגלגלת למחוזות ההזייה; היא בודקת את מצב עירותה בזמן המוות לפי המקום בו היתה בבינג' של סיינפלד, ובעיקר מטפלת בז'אק, כלב הלברדודל המאולף לכאורה של השכנה הצרפתייה שנסעה לפריז, כי כידוע, אין בעולם הסחת דעת טובה יותר מחיות מחמד; מישהו לטפל בו.

רוחה של האם כל הזמן שם, נעדרת נוכחת, אם בזכרונות ואם בדמיון, ממסכת את ההלם העצום של האובדן הפתאומי שאיתו הגיבורה מנסה להתמודד באמצעות מפגשים חסרי תועלת: החברה שאיבדה אמא כבר בגיל 17 ואז הן יכולות להתווכח אם זה עדיף על לאבד אותה בגיל 36; היזמית הנמרצת שרוצה לעזור למשפחות שכולות ונכנסת לסוג של הלם; ושתי החברות הטובות שתמיד נמצאות שם כדי ללהג על הא ועל דא.

תראו, זה ספר על תקופת אבל.

ז'אק הוא כלבלב איקוני לפנתיאון, מישהו לרוץ איתו בין השלוליות.

"המשכנו להסתכל במסך. אני עם אמא מגיל שש־עשרה, הוא אמר. אני עם אמא מגיל אפס, אמרתי. אבא צחק. אני התחלתי לבכות. אחרי זה גם הוא בכה אבל לא הרבה. אחרי זה צחקתי ואז גם הוא צחק. אחרי זה יצאו לפרסומות."

הצפון החדש יחסית. זה שאין דאגות כלכליות לא אומר שלא סובלים.

ברור! איזו כותבת חדשנית ומעולה.

אבל שום דבר לא עוזר, אמא עדיין שם, ברקע, כמו הבהוב בלתי פוסק בקצה שדה הראייה, כאב פנטום שלא עובר וההתייחסות הכאילו אגבית ומרפרפת של אורלנוב רק הופכת את הכאב לעמוק וקשה יותר. בתוך המוזרות המהממת של לחזור לגור אם אחיה ואחותה בבית הוריה, הליך האבל הוא מעין סוג של שיבה לילדות, להיות תינוקת שרוצה לאמא ומבקשת את דמותה. אין לאן לברוח. את יכולה להתעצבן על מכונת חטיפים או מוכרת פרחים עד קץ הימים, אמא שלך עדיין מתה.