פרויקט אתנה מושק ב-2042 במטרה להציל את העולם משואה אקולוגית ולהחזירו למצב שלפני המהפכה התעשייתית, ולעשות זאת תוך עשור; לנקות את המים והאדמה, לשתול עצים, לפרק רעלים – כל מה שצריך וחובה לבצע כבר עכשיו. בסימולציה הנערכת לקראת הפעלתה, אתנה שולטת בכל תחנות הכוח, בחקלאות ובמאגרי המזון בעולם, בכל מקורות המים, בתחבורה ובחלק ניכר מכוח העבודה. אבל דבר אחד ממש אסור לה: לפעול לצמצום האוכלוסיה. רק לבני אדם מותר לטבוח בעצמם. אתנה מצאה פרצה בתכנות שלה וניסתה להגביל ילודה, אך גם זה נאסר עליה וכעונש היא כמעט בוטלה, אך ניצלה ברגע האחרון ברוב דחוק בהצבעת הדירקטוריון. בפוסטהיסטוריה העתידני והמחוכם שלו, אופיר עוז שוזר סיפורים המלווים את תהליך הריפוי של אתנה שנה אחר שנה, כל הדרך לאוטופיה.

המלט/ אסף גברון

כתוב בעברית מצוינת, זורם, מהנה מאוד ומעורר מחשבה.

זה מתחיל עם תום, שאחותו נטלי היא מתכננת ערים בפרויקט אתנה. תום מאוהב בעוזרת הרובוטית של השכן המגעיל שלו, מקס, שמתעלל בה ברשעות אך גם מלמד אותה את חוכמת כל הפילוסופים. ואז מגיע גארי, על שם גארי קספרוב, שהוא רובוט האימונים של אלכס, אלוף שחמט מאזרבייג׳ן. גארי גר עם אלכס ועם אשתו המהממת יוליה, מדענית אקלים כמובן, שמפזרת בים הכספי פטריות המאכלות רעלנים ושאריות פלסטיק. הרובוט הנאמן משדרג את מנגנוני האמפתיה בקוד שלו כדי להבין יותר את אדוניו, ומגיע למקומות מפתיעים. או אז עולה השאלה, מתי המעקב הצמוד של בוט האימונים אחרי השחקן שלו הופך לקצת קריפי. בשני הסיפורים, זה מה שעושה עוז הכי טוב - בדיקת גבולות בין אדם למכונה, בין עבד לאדון, בין בינה מלאכותית, או בקיצור בינם, לבין חשיבה אנושית. אלה מקומות שאכן גורמים לנו לחשוב, להגות בשאלות של מוסר, חופש ואנושיות, כי לפעמים המכונה אנושית יותר מהאדם. בסיפור הטוב בקובץ, טקאשי הוא בלש משטרה שנאלץ לעבור לעיר אחרת בעקבות שורת טייפונים הרסנית המחריבה חלקים גדולים מיפן. הוא חוקר רצח של דוקטור לבינם, חברת דירקטוריון פרויקט אתנה. לעוזר האישי הרובוטי של טקאשי קוראים ווטסון, כצפוי, אך דמותו צפויה פחות, וטקאשי מקפיץ מולו רעיונות ומבטל את החשוד המיידי, הפאטסי הקלאסי, כדי לגלות את האמת. עוז מגלה כאן מיומנות ז'אנרית מרשימה ביותר ומלהטט כסימנון/ כריסטי עתידני משוכלל ומבריק עד גאוני ממש, מהנה מאוד, שחושף קונספירציה מפתיעה ואפלה.

נובלת הנושא שבמרכז פוסטהיסטוריה מתרחשת כאן אצלנו בכרמיאל, ולמרבה הצער פחות טובה באופן ניכר מהסיפורים הקצרים שקדמו לה. אדם בן ה-42 הוא אמן, יוצר חוויות, גבוה ומזוקן, מקסים ומשקר בקלות. אדם שולח את אשתו עתליה ובו יונתן לשבוע חופשה בביירות כדי לקבל קצת שקט ולהשלים את היצירה המונומנטלית שלו, ששמה פוסטהיסטוריה, כמובן, ובה כל משתמש, להלן "חווה", יכול לבחור את העתיד שלו. אבל היצירה לא תעלה, כי אתנה ניתקה את העולם מהרשת. ב-1 באפריל אדם מגלה שהאינטרנט קרס, וזו לא מתיחה. כאילו, כבר עכשיו ב-26 אנו יוצאים מדעתנו כשהאינטרנט מתנתק לכמה דקות או שניות, אז רק תארו לכם איך זה ירגיש בעוד 20 שנה, ולזמן הרבה יותר ממושך. ברקע צפה האפשרות המדהימה, שאתנה החליטה לנתק את האנושות מהטכנולוגיה סופית. אם כבר קדם תעשייתי, אז עד הסוף ואם כבר פוסטהיסטוריה אז למה לא פרהיסטוריה. האוטופיה של מזרח תיכון חדש, בתוך עולם חדש, הופכת לדיסטופיה בהינף מתג אחד. כשאדם פוגש את נערת החלומות, המשוררת, עולה בליבו של הקורא האפשרות שבעצם הוא חי בתוך אחת ההדמיות שלו. האומנם? עוז דווקא בוחר לא ללכת לשם, ואולי חבל שכך, אך מגלה שגם הקהילה הרוחניקית השלווה ביותר מתחילה לחרוק בחוסר שקט עם גילוי סימני המחסור והמצוקה הראשונים.

קצת חבל שדווקא פוסטהיסטוריה עצמה היא החלק החלש בספר, מעין אוטופיה כפרית מתמשכת ומטרחנת לפרקים עם מסרים שקופים ומסורבלים המוטחים לעברנו כמו נבוט לראש. ובאותה הרוח, גם אפילוג הסיכום של אתנה דידקטי ופלקטי למדי.

בסיפור החמוד בספר, אמילי מיוג'ין אורגון מבקשת ליום הולדתה ה-13 מסע וירטואלי משפחתי ליעד מיוחד, שבו נעלם לה שבוע מהחיים והרובוט הביתי שלה הוחלף. האם קרה אסון והיא כבר לא היא? אמילי צריכה להעביר את עצמה מבחן טיורינג, בעזרת אחיה הקטן והמופרע ליאו, בסיפור שכולו אנושיות ילדותית התבגרותית נוגעת ללב.

"באלגוריתם הכושל של הנפש האנושית טבועים רגשות ודפוסים שליליים רבים שניתן להבין: פחד, תוקפנות, כעס, אפילו אגוצנטריות — כל אלה מתקבלים על הדעת מבחינה אבולוציונית. פעמים רבות הם היו הכרחיים, פשוטו כמשמעו, להישרדות, להעמדת צאצאים, לחיים. מעולם לא מצאתי תועלת, אבולוציונית או אחרת, בנטייה האנושית להרס עצמי. אינני יכול להסביר אותה אלא באופן הפשוט והפרובינציאלי ביותר — באג באלגוריתם."

כרמיאל מקסימה כבר עכשיו, הרבה לפני הפוסטהיסטוריה. נקפוץ לבקר פעם.

כן. עוז הוא כותב מעולה. נשמח לקרוא עוד ממנו.

לבסוף אתנה מעניקה לאנושות את האפשרות להמשיך לחיות מחוץ לרשת, או להתחבר מחדש ב"ערי-אמא" מפנקות, שלא ניתן לצאת מהן לעולם. היא מאפשרת לכל אחד לבחור את הפוסטהיסטוריה שלו, משחקת את המשחק של אדם טוב יותר משהיה יכול לדמיין, ועד הסוף. מה שמביא אותנו לסוף עצמו, אחרי עשור, בראיון הסיכום עם אתנה, שעכשיו כבר יצאה משליטת האנושות ונקראת פרויקט-אמא; אמא שיודעת יותר טוב מאיתנו מה טוב עבורנו ותיתן לנו לא את מה שאנחנו רוצים, אלא את מה שאנחנו צריכים. בקיצור, אין דרך קלה לומר זאת, אחרית הימים היא אפעס, קצת קומוניסטית.