האירוניה היא שסלמן רושדי הותקף דווקא בשעה שעמד לשאת הרצאה במסגרת פרויקט הגנה על יוצרים גולים מהעולם השלישי ויצירת מקלט בטוח עבורם באמריקה. כלומר, אמריקה של ביידן, לא זו של טראמפ. שם, במחוז שטקווה היפה באפ סטייט ניו יורק, לחוף אגם אירי, הוא נדקר על ידי צעיר ממוצא לבנוני, שנעץ בו סכין שוב ושוב, עד לסף מוות. את הליך השיקום המייסר ומלא התובנה האנושית העמוקה רושדי מתאר בספרו החדש, סכין. כשהמתנקש קם ורץ לקראתו, המחשבה הראשונה שחולפת במוחו של רושדי היא, באמת? דווקא עכשיו? הרי עברו כבר 33 שנים מאז שהאייתולה חומייני הוציא נגדו את הפאתווה בעקבות ספרו פסוקי השטן. גם במה שעלול היה להיות רגעיו האחרונים, חוש ההומור לא עוזב את רושדי אפילו לשנייה אחת.

האסלאם האחר/ מחמוד מוחמד טה

קל מהצפוי.

בלילה שלפני ההתקפה הוא בהה בירח ומוחו הקישורי המבריק עושה את החיבור לסרטון הראינוע הקלאסי שבו טיל פוגע בעינו הימנית של הירח, שהיה אחד הדברים האחרונים שראתה עינו הימנית של רושדי, שאותה איבד בהתקפה. ככה המוח שלו עובד. מזל שהמוח הזה נשאר. הוא מקשר בין החבטה שספג בראשו כשפגש את אשתו הרביעית היפהפייה אלייזה וכל כך התרגש עד שנכנס בחלון זכוכית ודימם מהאף , לבין הלם התקיפה והדם הרב שזלג מכל החתכים בגופו. דם של אהבה לעומת דם של מוות. אחרי הדקירות הראשונות, אנשים מבוגרים מהקהל התנפלו על התוקף, עצרו וריתקו אותו עד להגעת המשטרה, שיא הרוע האנושי לצד שיא האצילות וההקרבה למען אדם אחר, הכיעור והיופי, זה לצד זה. ואם כבר רוע, האירוע המצער מחזיר לקדמת הבמה את פסוקי השטן עצמו, הספר שאיש לא הצליח לקרוא מעבר לעמוד 15 ושהביא כמה מבקרים מרושעים למחשבה שאולי חומייני צדק. הוא לא יכול שלא להיות רגשני כשהוא מתאר את השבר הגדול כשריחף בין חיים למוות, גופו השסוע והמרוסק מנותח במשך 8 שעות רצופות. אבל אפשר להבין את עוצמת הדרמה, את שעות האימה עד שהוא מנותק ממכונת ההנשמה, נושם בכוחות עצמו, נשאר בחיים. באורח פלא, זה קורה ביום העצמאות של הודו, מולדתו. החשיבה המאגית לא עוזבת אותו גם עכשיו, ואפילו, מטבע הדברים, גם מתעצמת נוכח הכוחות האדירים של החיים, המוות והגורל. האתאיסט הנצחי, שכמעט שילם על כך בחייו, נאלץ להתמודד כעת עם הרעיון שניצל בעזרת כוח עליון. אני לא מאמין בניסים, אבל ההישרדות שלי היא נס. כן, החיים מלאי סתירות, הוא כותב. הרגע המכונן בספר הוא זה שבו רושדי מגייס את כל האומץ שיש בו ובמביט לראשונה בפניו החדשים בראי, עם העין החסרה והתפרים בצוואר. הרגע הזה גורם לו להיזכר בהחלטה האמיצה לעזוב חיים תחת אבטחה כבדה בלונדון ולעבור לחיי חופש בניו יורק. בדיעבד, האם היתה זו החלטה נכונה? המסקנה היא שאדם לא צריך להתחרט על חייו, אלא אם הוא דונלד טראמפ או הארווי ויינשטיין, ו-23 השנים הטובות בניו יורק, שנות החופש והיצירה, היו הדבר הנכון עבורו. רושדי מצליח תמיד לעלות מהפרטי לאוניברסלי. אלו שאלות גדולות על רקע הדרמה של כמעט מוות, אבל כאלו שכל אחד מאיתנו שואל את עצמו לפעמים, לקראת חגי תשרי.

סכין הוא בעצם מהלך אינטלקטואלי המורכב משרשרת אסוציאציות אינסופית, בנויה להפליא, שעולה ברושדי בעקבות מצבו הפיזי הקריטי, מעין התכתבות מעמיקה עד משועשעת עם גדולי המוחות והיוצרים מכל העולם ומכל הזמנים: ג'יימס ג'ויס, לואי בונואל וסלוודור דאלי, שייקספיר והמלך ליר, ברטרנד ראסל, קנת גרהם והרוח בערבי הנחל, אנדרה ז'יד ופרידריך דירנמאט, פלובר ואובידיוס, לורקה ומנדלשטם, ג'וזף קמפבל, ניטשה ומילן קונדרה, ניל גיימן וסאראמארגו (על העיוורון, כמובן). רושדי פורש כאן רשת הגותית אדירה ויפהפייה שהיא מטען נגד תרבותי לאפלה הגדולה של האסלאם הקיצוני. השמות האלה הם כוחות האור של המערב במלחמה נגד החושך. בפן האישי יותר, סכין הוא חקירה של המוח הפוסט טראומטי, שמחזיק את עצמו רגוע ונחוש במשך היום, אך האני האמיתי שלו מתגלה בלילה, בשרשרת סיוטים מבעיתה ובלתי נגמרת. וכך השיבה הביתה אחרי 12 שבועו של סיוט, ואז החזרה לכתיבה, הן עבורו הדרך לקחת בעלות על מה שקרה, לשלוט בנרטיב, להגיב על אלימות באמנות. עם זאת, רושדי מודה, הוא כתב 5 ספרים לפני הפאתווה ו-16 אחריה, וכבר חשב שהצליח להתשתחרר מתווית הסופר עם הפאתווה, אבל הסכין החזירה הכל לאחור, הוא כבר לא יוכל להשתחרר לעולם. זה ניצחון שיש עמו תבוסה, וענווה עצומה להודות בכך. הפאתווה, אגב, ניתנה ב-14 בפברואר, יום האהבה. בלב הספר נמצאת שיחה דמיונית עם הדוקר, שכן רושדי לא רצה ולא יכול היה לפגוש אותו במציאות. זו שיחה שיש בה יותר שאלות מאשר תשובות. אם רק האלוהים יכול לתת חיים, איזו זכות יש לאדם לקחת אותם, לרצוח אדם אמר. איך המתנקש יכול להיות בטוח שהפרשנות שלו לדברי האלוהים היא זו הנכונה, שהרי התורה ניתנה מהאל למלאך, ממנו לשליח, ממנו לדרשן ביו טיוב ומערבית לאנגלית; הרבה יכול להשתבש בדרך. גיבור אחד מספריו המאוחרים של רושדי, שאלימר הליצן, היה ג'יהאדיסאט מקשמיר, דמות די דומה לדוקר, שכמובן לא קרא את הספר, או בעצם, לא קרא יותר מכמה פסקאות בפסוקי השטן, שהספיקו כדי לקבוע שהכותב חייב למות. הקלות הזו פשוט מצמררת. ואגב קלות, בסופו של דבר רושדי חושב שהוויכוח על פסוקי השטן היה בעצם עימות בין אנשים בעלי חוש הומור לאנשים נטולי חוש הומור. אם הדוקר היה יכול לצחוק קצת, אולי כל הסבל הזה היה נמנע.

יש כאן גם סנטימנטליות עד דביקות, סגירת חשבונות מביכה, וניים-דרופינג אינסופי מתיש: פראן ליבוביץ ופרנצ'סקו קלמנטה, מרטין איימיס ואיזבל פונסקה, חניף קורישי ופול אוסטר, איאן מקיואן, קיראן דסאי. לא נעים להודות, אבל כל זה קצת מסביר אולי מה ברושדי כה מעצבן את האסלאם הקיצוני; אחרי הכל, מדובר בפריווילג מזעזע שאשתו המהממת והצעירה ממנו בלמעלה משלושה עשורים שוכרת מטוס ב-20 אלף דולר כדי להיות לצידו ואחרי ההחלמה פורשת לחופשה בקאריביים, כשבינתיים החברים מסדרים לו החלמה דלוקס בלופט ניו יורקי מעוצב לעילא, הרחק מעדשות הפפראצי. את כל זה הוא עשה מפסוקי השטן שלו ואתם תאכלו ת'לב שם במזה"ת המיוזע שלכם.

בוריס ג'ונסון, שתהה בשעתו למה בריטניה צריכה לממן לרושדי אבטחה מסביב לשעון, ואחרי ההתנקשות נאלץ לשגר איחולי החלמה רפים. אללה ירחמו.

"אמנות אינה מותרות. היא מצויה במהות האנושיות שלנו, והיא אינה מבקשת שום הגנה מיוחדת מלבד זכות הקיום. היא מקבלת טיעון, ביקורת, אפילו דחייה. היא לא מקבלת אלימות."

איזה מקסימה שטקווה הזאת, כה ירקרקה וצפונית. נשמח לקפוץ פעם, אם ירשו לנו להגיע.

במקרה של סלמן רושדי, נראה שפשוט אי ברירה.

הספר נחתם בדיון יפהפה על הדת כביטוי אישי ופרטי שלא צריך להיות פוליטי. אנו יודעים מה מוסרי, מה נכון ומה לא, אנו לא צריכים שמישהו יגיד לנו איך להתנהג. בסגירת מעגל, כעבור שנה, הוא ניתק מעצמו; הפרסונה הציבורית שלו היא כעת סמל חופש הביטוי והיא כה חזקה ובולטת, שאולי כבר אין צורך לקרוא את ספריו - ומכך רושדי חושש באמת.