הוא היה בן 17 והיא בת 16 כשסיפרה לו על העיר הסודית. אין להם שמות, מחברת ביניהם רק אהבתו אליה. היא אומרת שבעיר הזאת, שבליבה ספרייה, נמצאת היא האמיתית. זאת שכאן איתו היא רק צל חולף. אם ירצה - ירצה ממש, בכל מאודו - ויהיה מוכן להקריב הכל עבורה, יוכל למצוא אותה בעיר הסודית ולחיות לצידה, כ"קורא החלומות" של הספרייה, שכל מי שנכנס לתוכה צריך להפקיד אפילו את צילו שלו עצמו בידי השומר הקשוח העומד בשער העיר. גם אנחנו הקוראים, כשאנו באים להיכנס לעולמו המופלא של הרוקי מורקמי, צריכים לעזוב הכל, להתכוונן, לרצות בכך יותר מכל דבר אחר, להקדיש את עצמנו לקריאה אחרת, לחוויה חושית שונה. וכך זה מרגיש גם בספרו החדש, העיר וחומתה החמקמקה, שנכתב בתקופת הקורונה (בעצם הספר הוא מעין הרחבה של נובלה שנכתבה כבר ב-1980) וגם מרגיש ככה, מבודד ומנותק לחלוטין, בועת זמן-חלל סגורה ומסוגרת.

קולם של ספרים ישנים/ ברברה דיוויס

דורש ריכוז ואורך רוח.

בעולם האמיתי, הם גרים במרחק שעה וחצי נסיעה ושתי רכבות זה מזו, הוא בפרבר הקטן ליד הים, היא בעיר גדולה ותוססת. הוא לומד בבית ספר ציבורי והיא בבית ספר פרטי לבנות, הם נפגשו כשזכו בתחרות חיבורים אזורית, הוא במקום השלישי והיא ברביעי. נושא החיבורים הרשמי היה חברים, אבל הוא כתב על החתול שלו והיא על סבתה. הם מתראים רק פעם בחודש לאורך שמונה חודשים. בפגישות הם מתחבקים ומתנשקים, ובעיקר מדברים, כפי שהם לא יכולים לעשות עם אף אדם אחר בעולם. הם לא מכירים זה לזו בני משפחה או חברים, זה רק שניהם בלבד. היא מספרת על העיר הסודית שבראשה, הוא כותב את דבריה, כמו הפילוסופים העתיקים. הוא הראשון שמקשיב לה כשהיא מספרת על חלומותיה, איזו התחלה לסיפור אהבה. הוא היחיד שמבין את התקפי הדיכאון והחרדה הקטטוניים שלה ולא שופט אותה, וכך הסיפור מדלג בין מה שכאן ועכשיו לבין העיר הקסומה. כשהם נפגשים בעיר הסודית, הוא כבר מבוגר אבל היא עדיין נערה. היא לא מכירה אותו, אך ממראה עיניו היא יודעת שהוא קורא החלומות שלו מצפה הספרייה. מציאות, חלום, דמיון, אצל מורקמי כולם אמיתיים באותה המידה והמעברים ביניהם פתוחים וחופשיים. לזמן ולמרחב אין כל משמעות. זה מבנה אחר של סיפור, שבו עבר, הווה ועתיד מתערבבים אלה באלה ללא הפסקה, כולל פרטים שכבר הופיעו, סיפורים שכבר סופרו; האם זו אוטופיה או דיסטופיה, גן עדן או גיהינום. זה מה שיש עכשיו, אלה החיים, השאלות הללו לא חשובות, מה שקובע הוא רק מה שבפנים, החוץ כמעט לא קיים. יש רק כאן ועכשיו, אין עבר ואין עתיד, אין אפילו סקרנות, רק הקיום הטהור כשלעצמו. האם זו הדרך להיות, האם אנו לא אמורים לחפש משהו מעבר? מורקמי לא עונה, אבל השאלות שהוא פותח מהדהדות לכל אורך הקריאה. ככל שהוא מוסיף פרטים על העיר, דברים שסיפרה לו, כך המציאות הרגילה מתעמעמת והמקום האלטרנטיבי מתעצם, מתחזק ומקבל ממשות. כך גם אהובתו, היא האמיתית נמצאת שם, במקום המוזר והערפילי הזה. מה שנשאר כאן הוא רק צל, או שאולי להיפך, הכל אשליה אחת גדולה וזה לא חשוב אם אתה הוא אכן אתה או רק הצל שלך. לשני החלקים יש את אותה הממשות. אין תשובה, ואולי הפתרון הוא שבכלל כבר אין כאן ושם, יש רק אחדות קוסמית של מציאות ודמיון, עבר והווה. הכל טובל בעצב עמוק, מלנכוליה ענוגה שכזו. אולי אנו אף פעם לא מכירים את מי שאנו הכי אוהבים, אולי המחיר שצריך לשלם כדי להכיר אדם אחר באמת הוא כבד מנשוא. האם זה הוא שיצר את העיר בדמיונו, מתוך סיפוריה של אהובתו, ואם כך, האם הוא יכול לצאת ממנה, להשתחרר מהסיוט. שכן דומה שהעיר מתעצבת לפי תודעתו של מי שנמצא בה. האם מה שאנו קוראים לה מציאות היא רק אשליה ומתחתיה זורמת מציאות אחרת, אמיתית ואפלה.

חיים שלמים של געגוע, ציפייה, תהייה ובעיקר בדידות עצומה ששואבת לתוכה הכל, כמו בור ענק במרכז הנשמה, מוקף בשגרה מוקפדת המכסה על שיממון אינסופי. האם טוב היות האדם לבדו כשהאחת שלו אינה נמצאת עמו, או אולי עדיף למצוא תחליפים. הוא מנסה, נכשל ולבסוף מוותר. בתוך כל הכאוס, העוגן הוא האהבה לספרים. בשתי המציאויות, הוא ספרן; כאן של ספרים, שם של חלומות שהם בעצם סיפורים. אצל מורקמי, הספרים הם מה שמחזיק אותנו כאן, הם סיבת הקיום, כמו האהבה. גם כשאנו הכי בודדים, תמיד יהיה לנו ספר. אתו, אנחנו אף פעם לא לבד. מכאן נגזרים גם חיים פשוטים, נזיריים משהו, הרחק מההמון הסואן, חיים של הרהור ומדיטציה, חיי געגוע ועצב מרחף, ניתוק וריחוק רגשי עדינים, יפניים אפילו אפשר לומר, שמלווים מאז ומתמיד את כל הספרות של מורקמי. הוא כאילו כאן אבל בעצם לא ממש, ובספר הזה התחושה הזו מתעלה ומזדקקת לשיא אמנותי חדש. מורקמי מוכיח כאן שוב שהוא המאסטר הנצחי של הריאליזם המאגי. המעברים בין העולמות בספר קשורים באובייקטים מסוימים שהתודעה נאחזת בהם כשהסיפור מדלג מממד אחד לאחר: שעון נטול מחוגים, כובע ברט כחול, אח מבוערת בעצי תפוח; מעין חפצי-כוח במונחי ספרות הפנטזיה שמעגנים אותנו לזמן ולמקום גם כשהקרקע נשמטת מתחת למרקם המציאות, בכתיבה בדיונית סבלנית, פרטנית ועילאית. מורקמי הוא בונה עולמות במובן הכי עמוק ויסודי של המלאכה, האומנות, הקראפט. והוא דורש קשב קריאה אחר, איטי, סבלני, ארוך וזורם עם אינסוף חזרות ותיאורים ארכניים. אולי זה חלק מגעגוע לעולם אחר, ישן, פחות טכנולוגי, כמו זה שהגיבור הופך בו למנהל ספרייה עירונית קטנה: סלואו ליווינג אמיתי, רחוק מהעיר, בלי מחשבים, קהילה חמה ומחבקת כמו פעם. בעולם הזה, ספרייה שמקבלת לבבות אבודים. בעולם האחר, ספרייה שמקבלת חלומות עלומים. בשניהם, האמת נמצאת בספרים. הוא לא רק ספרן, הוא גם מספר סיפורים, אדם שכל מהותו ספרותית. מביט בעולם מהצד ומקיים מערכות יחסים אווריריות משהו, רוחניות, עמוקות אך נטולות מין, חברויות נפש שלא מגיעות למימוש פיזי, חיים בתוך ריחוק נצחי.

קשה להשתחרר מהתחושה שהספר הזה היה יכול להיות קצר בשליש לפחות, עם קצת פחות חזרות ועיכובים על פרטים שוליים. גם המתיקות והסנטימנטליות די מוגזמות לפרקים. זה ממש לא אחד הגדולים של מורקמי, אפילו לא קרוב לכך.

מר קויאסו. הספרן שהיה שם לפני גיבורנו, בספרייה העירונית הקטנה. קויאסו מחבר בין עולמות ברגישות ועדינות מעוררות השראה. הוא לא כאן ולא שם. הוא בכל מקום.

"מי שטעם פעם את טעמה של אהבה צרופה וטהורה, חלק מליבו כאילו נצרב בחום עז. במובן מסוים, הוא נשרף לחלוטין. במיוחד במקרה שבו האהבה נקטעה באמצע מסיבה כלשהי. אהבה כזו היא בו־זמנית הדבר הנעלה ביותר לאדם, וגם קללה טורדנית".

עיירה יפנית שלווה וקפואה בהרים, צימר קטן עם אח מבוערת ושום דבר לעשות, חוץ מלקרוא ספרים, לא רק של מורקמי.

כן. כמו כל סופר גדול, גם למורקמי יש אפס אנד דאונס, אבל בסוף תמיד נשארים איתו.

זו הזרימה הטבעית של החיים, כמו נהר שאנו נסחפים בו, אולי כמו זה שבאמצע העיירה; בלי כוונות או תוכניות, כותב מורקמי, פשוט לתת לחיים לסחוף אותך לאן שצריך, או שאפשר. החיים הם נהר, אבל באמת, באופן העמוק ביותר. ייעוד, גורל, משמעות, אלה כוחות שלא ניתן להתנגד להם, שקובעים את זהותנו, את מי שאנחנו. כל עוד לא נהיה מי שנועדנו להיות, לא נמצא מנוח, כמו הפרעה קוסמית טורדנית שלא ניתן להתעלם ממנה, קרע במרקם המציאות. רק כשנגלה את האני האמיתי שלנו ונדע מי אנחנו, נוכל להירגע ממרוץ החיים ופשוט להיות. אך עם זאת, המסר העגום של הספר הוא שבעולם הזה כבר אין מקום לקוראי ספרים, שנאלצים לעבור לעולם אחר, או אולי, בגרסה יותר אופטימית, שמי שקורא ספרים עובר לעולם אחר, עולם פרטי משלו. האם העולם הזה טוב יותר? ובכן, לא תמיד, תלוי בקורא.