פרופ' רות לפידות היא ראש המכון לרפואה משפטית בדימוס, ובהתאמה, מיזנתרופית אדוקה. את ימי הפנסיה היא מבלה בין עציצי ירק ותבלין במרפסת התל אביבית היפה שלה. מקום מושלם להסתתר בו מהעולם - וגם להביט עליו בחשאי, באמצעות משקפת תיאטרון ישנה. מושלם. היא קוראת לזה סקרנות אנתרופולוגית, אבל לגמרי ברור במה מדובר – מציצנות חסרת בושה. מולה גר הזוג המלכותי של התיאטרון העברי, במאי העל גבריאל מלכין ואשתו השחקנית האהובה נלי, שמספקים לרות דרמות על בסיס יומיומי. אבל לרות יש גם סיפור עגום משלה – המשפחה שלה, תוצאה של נישואים כושלים, אמהות מפוקפקת ועל כן סבתאות מוטלת בספק. יותר סקיצה של משפחה, מאבחנת בגאונות טיפוסית המחזאית האגדית עדנה מזי"א ביצירתה המקסימה והאחרונה בהחלט, המשקיפות, שאותו סיימה לכתוב ממש ימים ספורים לפני מותה ב-2023.

סבתא בורחת מהבית/ מאירה ברנע־גולדברג

קליל וחכם.

רות היא אמו הכושלת של עומר, 42, מנתח מוח, הנשוי לאיילת, מנתחת מוח גם היא, ויש להם בת, יהלי היפה בת ה-16, שלצערם של הוריה העסוקים לא יוצאת מהבית, מתקשרת רק עם המחשב, והפסיכולוג שלה מאבחן חרדה חברתית. מכיוון שהסבתא היא האדם היחיד בעולם שהנכדה סובלת, הוחלט שבכל יום אחרי בית הספר היא תבוא לאכול עם רות ארוחת צהריים. בום. שוד ושבר. עכשיו רות צריכה לעשות את מה שהיא הכי שונאת, להסתדר עם אדם חי. מצד שני, האנטיפתיות של יהלי גורמת לה גאווה קלה, הוכחה לכך שהיא מותירה אחריה מורשת. הקרח נשבר כשיהלי מצטרפת בחדווה לתחביב המציצנות, ועוד יותר כשהן מוצאות מטרה משותפת לבדיחות מרושעות – עומר, זה שביניהן, בנה של רות ואביה של יהלי. עוד חיבור נוצר דרך האוכל, כמובן, כשהסבתא משקיעה בסעודות יצירתיות והנכדה מצטרפת למלאכת ההכנה. כך צומח סיפור מחמם לב על נשים שליבן קריר לכאורה, אבל מבפנים הן רכות כמו מרשמלו. מסתבר שמיזנתרופיה כן עוברת בתורשה וקשר קסום נוצר בין הסבתא לנכדה סביב התיעוב ההדדי שלהן לכל מה שהוא אנושי: הצביעות, הטמטום, הדביקות והנטייה להפיץ מחלות באמצעות מגע. רות מזהה את עצמה ביהלי ומוצאת את הדרך אליה, מצליחה במקום בו הוריה של יהלי נכשלו. מערכת היחסים הזו מביאה גם רפלקציה מעניינת - אולי גם רות, אם היתה בת 16 עכשיו, היתה מאובחנת כסובלת מחרדה חברתית.

עם כל הכבוד לקשר המשפחתי המחודש, בערך בשליש הספר מופיעה גופה ומתפתחת תעלומה בלשית מלבבת, מעין מהתלה פמיניסטית חביבה, אפקטיבית ומהנה על סבתוש ונכדוש עשויות ללא חת מול המערכת האטומה הגברית המסורבלת, המסואבת ועתירת האגו, שהביאה את רות לפרישה מוקדמת בשעתה; והכל בעברית טבעית, זורמת וכיפית, מזי"א בשיאה, עם רוח שטות מסוימת של תחפושות והעמדת פנים, שלא מגיעה למופרכות ממש. כאן מבצבצת מבין השורות האהבה העצומה של המחזאית המופלאה לכור מחצבתה, התיאטרון, תשוקה שמפעפעת גם דרך המבט האירוני והציני לכאורה של המשקיפה. המשקיפות נע כמשחק מורכב ובנוי היטב של התפתחות החקירה לצד ההתקדמות שבין רות ויהלי, שהולכות ומתקרבות זו לזו,. יהלי מוצאת אצל רות את מה שלא קיבלה מהוריה; רות מעניקה ליהלי את מה שלא יכלה לתת לעומר בנה ועל הדרך מגלה בעצמה עומקים חדשים ולא מוכרים של רגש ואמפתיה, שהיא בקושי מצליחה להתמודד איתם, קצת המומה מעצמה וממה שהיה קבור כל השנים בתוכה, הנתינה הטהורה של האימהות.

הסבתא הקשוחה מתמוססת מהר מדי והופכת לשלולית מול הנכדה השברירית, ולהפך. זה קצת לא מציאותי אבל כמו שרותי אומרת - שוין, שיהיה.

קוקי, הרקוויזיטורית מהתיאטרון שמסייעת לרותי ויהלי בחקירתן. דמות צבעונית - ליטרלי - ומשעשעת להפליא, שהיא קודם כל חברה טובה וגשר איתן בין הסבתא לנכדה.

כשאתה חי לבד נושרת הפרסונה, נושרים הגינונים, השרירים מוותרים, הגרוויטציה מתעוררת, הגיל מתנפל עליך עד שאתה נכנע ומתאחד לך בנחת עם העליבות הקיומית הספציפית שלך.

הבו לנו דירה עם מרפסת בלב תל אביב הישנה והטובה, העיר הלבנה הקלאסית, לחיות את החלום.

שאלה עצובה מאוד במקרה הזה.

בין לבין הספר מציג חקירה בלשית קלאסית: המון חשודים, לכל אחד מניע משלו לביצוע הפשע, ובלשית חכמה שפוסלת את החשודים בזה אחר זה, סטייל מיס מארפל, עד שאחד נשאר בסוף, ולזכותה של מזי"א יש לציין שלא תצליחו לנחש מי זה עד ממש קרוב לסוף הבאמת מפתיע – אם כי יש להודות, סבתאי משהו. אבל החקירה משנית לסיפור הגדול, המרכזי, האמיתי, שהוא מערכת היחסים בין הסבתא לנכדה, ובעצם גם לבן שבאמצע; הדרך העמוקה והיסודית שבה אנו דופקים את הקשר עם האנשים שאנחנו הכי אוהבים לדורי דורות. בפרפראזה על צ'רלי צ'פלין, המשקיפות הוא ספר שנראה כמו קומדיה מרחוק, אבל מקרוב הוא בעצם טרגדיה.