פרופ' ענר אלרואי, ארכיאולוג בן 55, יושב בפאב בעיר מגוריו, אנטוורפן, וחושב שלא היה מאוהב מעולם וכנראה כבר לא יהיה. ב-15 השנים האחרונות ענר הוא מרצה לתרבויות המזרח הקדום באוניברסיטה המקומית, מנסה להתחבר לשלווה הבלגית, אבל מאז אוקטובר 23' הוא לא מצליח לשמור על חציצה נאותה בינו לבין מה שקורה בארץ, ומהחיים בכלל. התוכנית היתה להתרחק, ריחוק אקדמי מכל הזיעה המזרח תיכונית המצחינה הזח ורק להשתמש בה לצורכי הקריירה, למחקר. שהפראיירים שנשארו בארץ ילחמו על מה שנשאר מול גדודי הברברים הקמים עליה לכלותה. אבל זה לא הולך לו. בשיחת טלפון אחת, הוא נשאב בחזרה. כך נפתח חפירת הצלה החתרני של חגי דגן הנפלא, שסוף סוף חוזר לכתוב פרוזה לקול מצהלות המעריצים.

היו פה לפנינו/ איל חלפון, רן ברקאי

לא כבד מדי.

מצידו האחר של הקו נמצאת יעל, הג'ינג'ית החלומית שהיתה לוחשת באוזני ענר מילות אהבה בשפות עתיקות ונכחדות כשהיו סטודנטים בירושלים על מיטת פוטון חורקת. טוב, אז אולי בעצם הוא כן היה מאוהב. גם היא ברחה בעצם. עזבה את רשות העתיקות שהפכה לזרוע של שלטון הימין על מלא והלכה אל המדבר, ניסתה לגדל ענבי יין בחוות בודדים. הגירה פנימית, כך קוראת לזה אחת מתלמידותיה. עכשיו יעל חזרה, נענית לקריאה של חבר שפוי אחרון שנותר ברשות, והיא מבקשת שענר יצטרף אליה, לחפירה שעשויה לשנות את כל מה שאנו יודעים על ההיסטוריה של המקום המקולל הזה, שבו אנו חיים. הממצא המרעיש מתגלה במהלך פרויקט סודי של משרד הביטחון, הקמת חדר שליטה ותקשורת סודי בבונקר תת קרקעי בתל רגב שבעמק זבולון, ליד כפר חסידים. מבין החפירות עולה אכשף, עיר כנענית מתקופת הברונזה המאוחרת, קרית מסחר עשירה שלא היתה זקוקה לחומה כי התגוננה באמצעות כשפים ולחשים של כוהנות קדומות. יעל היא היחידה שמבינה בתרבות כנענית, כשכל השאר מחפשים שרידים של דוד המלך במצוות השלטון המשיחי, וכשהיא קוראת לענר, הוא לא יכול לסרב.

יעל מוצאת לוח מהמאה ה-16 לפנה"ס עם טקסט בדיאלקט כנעני לא מוכר, אכשפית (והמשחק של דגן עם השפות הקדומות הוא עונג קריאה צרוף ונדיר). הכתובת שעל הלוח היא בקשת עזרה של אנשי העיר להגנה מפני שבטי השסו/ חאבירו/ עברים המדבריים שבאו לפשוט עליה ולהחריבה. הלוח לא נשלח, העיר נהרסה ונקברה. דגן מציג כנעניות נשית, שסוגדת לאלה האם, אשרה, לבתה ענת, אלת המלחמה ולארסאי, אלת המעמקים; פוריות זועמות המסייעות לכנענים במלחמתם בפולשים מהמדבר באמצעות כוהנות רבות עוצמה ששמען מגיע עד לפרעה שליט מצרים, כמו גם הידיעות על נערות אכשף, היפות בנשות המזרח. בתוך כך, גם יעל עצמה מתוארת כסוג של אלילה פגאנית, דמות כריזמטית מגנטית, עם עיני מעמקים תכולות, אחת שסוגדים לה - ולא שזה עוזר הרבה. ענר חוזר למדינה פוסט טראומטית, אלימה, ברברית וגזענית, ששפתה שבורה ועילגת. גם רשות העתיקות שלה נשלטת על ידי הימין הקיצוני, כך שאם זה לא יהודי ומחזק את שליטתנו בארץ, זה לא קיים. מקום כמו אכשף, כנעני ופגאני, לעולם לא יזכה למימון חפירה, כך שענר ויעל נתונים במרוץ נגד הזמן תוך שהם מרגיזים את כל מי שאפשר. מול ממשלת החורבן המשיחית והרקובה - החננאלים, מכנה אותם דגן בבוז בלתי מוסתר - נותרו איים אחרונים של שפיות ואיזון, אנשי דיפ סטייט בטחוניסטים אגדיים למחצה, שכבר אין להם מה להפסיד. קרב המאסף האחרון שלהם לפני הפרישה הסופית היא לעזור ליעל וענר במלחמתם הבלתי אפשרית לכאורה. הלוחמים העתיקים מסמנים את קו הביצורים האחרון לפני שהפנאטים אוכלי המוות חוגגים את ניצחונם הסופי.

ימנים עלולים להתחלחל ולהתפלץ עמוקות מהספר הזה. לא נורא, יעבור להם.

עדינה, אשתו הפרופסורית למדעי הרוח של ניסן, השושואיסט הראשי בסיפור, והדיאלוג ביניהם נראה ככה: "זה מזכיר לי סיפורים על אנשים שלא מוכנים להתנתק מאנשים שכבר מתו," היא אמרה, "ועוד יותר מזה כלבים, כלבים שנצמדים לבעלים שלהם שכבר מתו." "לא נוח לי עם האנלוגיה הזאת," הוא אמר, "אבל אני גם לא מסוגל לשלול אותה על הסף." "זה נשמע לי כמו אהבה," היא אמרה.

"הוא הביט באנשים שעל המסך, בשחצנות הלשונית המופרכת שלהם, וחשב שהם באמת הפכו את העברית לשפה ילידית. הם רכשו עליה בעלות ועכשיו הם מחריבים אותה בחדווה. אותו הם נישלו ממנה ועכשיו הוא נע בעולם כמו גולה לשוני, מגשש אחר שפה ולא מוצא דבר. "

כמה יפה הוא עמק זבולון; ארץ בראשית קשה וגאה, שאינה מתמסרת בקלות. הארץ הקדומה האמיתית.

כל כך. חגי דגן הוא המכשף מאכשף, והקסם שלו לא נגמר.

דגן מציג פה את תסריט ארמגדון שלו לקץ הישראליות; רק עוד קצת, והכל נגמר, השואו-דאון האפי של הפרויקט הציוני, בנוהל גוג ומגוג. ומתוך האש ותמרות העשן עולה געגוע לכנעניות קדומה, שורשית, אמיתית, מחוברת לאדמה, רוחנית, לפני ששבטי המדבר כבשו את הארץ וחיללו אותה, ואז, כעבור אלפיים שנה, עשו זאת שוב, רק הרבה יותר הרסני ונורא, קולוניאליזם סטייל. כשההווה כל כך מחריד וזוועתי, אין לאדם בכל ברירה אחרת מלבד לחיות בעבר, לנסות לפענח אותו וללמוד את צפונותיו, לקרוא אותו כמו ספר. עבור יעל, ההיסטוריה היא קרב בין אלים. אדוני צבאות עולה מן המדבר ומכניע את האלות הכנעניות, עד שהוא עצמו מובס על ידי האלים רבי העוצמה של הבבלים והאשורים. בכלל אין כאן ספק מי הטובים ומי הרעים, אבל זה לא מפריע בכלל. ואגב, אם אין לכם כוח לכל הפוליטיקה הפרוגרסיבית הטמאה הזו, חפירת הצלה הוא סיפור הרפתקה מהנה להפליא, עלילת מתח סבלנית וחכמה, שמתפתחת באיטית ומורכבות ורק לקראת הסוף ממש צוברת תאוצה, עם מגע של פילוסופיה כתובה להפליא ורומנטיקה ענוגה, יפהפייה, מאופקת. כמו שעושים אהבה בכנענית.