הרקדנית נמצאת בעיצומן של חזרות להפקת מחול חשובה, וידידה הפזמונאי/ שנסונייר המתחיל מטפל בינתיים בבנה פייר בן ה-7, שאביו נעלם מזמן. הוא לוקח ומחזיר את הילד מבית הספר בתורנות עם חבר הילדות של הרקדנית, אובין, שאתו היא מתגוררת בפריז המיוחדת של תחילת הסבנטיז, כה שונה מהמפלצת התיירותית של ימינו. למה הוא נזכר דווקא בה, דווקא עכשיו? תעתועי התודעה האופייניים האלה, שהביאו את ענק הספרות הצרפתי פטריק מודיאנו לפרס נובל ב-2014, הם שיוצרים את עלילת הרקדנית, נובלה אינטימית, אניגמטית, לא לגמרי ברורה.

הפילוסוף המאוהב/ ז'אן־ז'אק רוסו

ממש לא קל.

עם ההתבגרות והזקנה, הכל מתבלבל ומיטשטש. העיר עצמה שינתה את פניה והיא רועשת ועמוסת תיירים, הוא מקונן כמו כל שוכני אירופה הקלאסית ובראשן ברצלונה ופירנצה. זו עיר שלא מניחה לאדם להתחקות אחר עברו ונוצרות בה שיחות כמעט משעשעות: אתה נראה לי מוכר, באמת, כן, מאיפה, טוב לא חשוב, בוא נשב לשתות משהו. מודיאנו עוקב ברגישות אחר האופן שבו האנשים המקריים שפגשנו בדרך משפיעים עלינו בדרכים נסתרות. הרקדנית הגיעה מעיירת שדה כלשהי והצליחה להתקבל לסטודיו למחול נחשב של רקדן רוסי מהולל, בעוד שהמספר תלוש ואבוד לגמרי. דמותה של הרקדנית המשקיענית והמסורה כל כך גורמת לו לשנות את חייו ולמצוא כיוון ומשמעות מתוך מחויבות ומשמעת עצמית. בחברתה הוא אכן מגלה לראשונה את הדרך לצעדיו הראשונים בעולמות הספרות והמו"לות.

העבר מתחבר לו אט אט פיסה אחר פיסה, כמו פאזל חסר ומשובש. הרקדנית היא מעין אובססיה רגעית אבל תובענית שלא משחררת, הוא חייב להיזכר. דמותה החידתית אפופת סודות וצללים: בריון מאיים מעיר הולדתה לא מפסיק לעקוב אחריה ולהטריד אתה, וגם לא ממש ברור מה על בגורל אבי בנה. הריקוד, מסביר מודיאנו, משמש עבורה עוגן מקרקע במציאות כאוטית. היא מתחברת אל הגוף כדי להשקיט את הנפש, כמו איזו יוגית מודרנית. ובתוך כך מודיאנו חש געגוע לצעיר שהיה פעם, הנועז והפתוח למפגשים וחוויות חדשות; לצד עצב על המבוגר שהוא היום, כשהמפגשים הם מעין היזכרויות מרוסקות, וגם לפריז של פעם, עיר תוססת, אפלולית ובוערת, שבה חורף היה חורף אמיתי. אפילו מזג האוויר בימינו הוא ערך נוסטלגי.

זה לא ממש ספר פרוזה במובן המקובל של המילה, אלא מעין הרהור אמורפי מתמשך. הנמיכו ציפיות.

ורזיני, הפטרון, הפיקסר, זה שמסדר לצעירי הסבנטיז מקום לגור בו ולא רוצה דבר בתמורה, רק להתבשם מנוכחותם. היום זה כבר לא היה עובד.

"קורה שבחלום אתה מוצא עצמך חוצה רובע מסוים בפריז שנראה כל כך מרוחק שכאשר אתה מתעורר אתה בקושי מצליח לזהות את מיקומו המדויק במפה. ובסופו של דבר אתה מבין שהרובע הזה בכלל היה שייך לעיר אחרת — רומא, לונדון, וינה, אנטוורפן — ושבחלום בלילה סיפחת אותו לפריז".

ברור שפריז. אבל ממש עדיף שזו תהיה פריז של הסבנטיז.

מודיאנו הוא מאסטר ותיק וענק. נקווה שיש לו עדיין כוח לרומן אמיתי, לפחות אחד.

היא עסקה לא רק באמנות הריקוד, אלא גם באמנות השתיקה, מספר מודיאנו, והן קשורות זו בזו. נפשו של איש המילים נקשרת בנפשה של אשת הגוף והוא לומד אותה כמו בעבודת בילוש: אילו ספרים קראה, איזו אמנות אהבה, עם מי בילתה ועם מי שכבה. האם קראה ספרי מיסטיקה נשיים כדי להבין את החוויה האקסטטית שבאמנות שלה עצמה. איזה מן אדם היא הרקדנית. ומה עלה בגורלה? זה לא חשוב, כי היא לא שייכת לעבר, אלא להווה מתמשך, נצחי. במובן האמיתי לגמרי, הרקדנית עדיין כאן.