הסופר האגדי דלמור שוורץ ובני דורו הם הדור השני ליהודים שהגיעו לאמריקה בתחילת המאה העשרים והתחילו הכל מאפס. ילדיהם, שהם חבריו ומכריו של שוורץ, גיבורי הסיפורים בקובץ המבריק העולם הוא חתונה, הם חבורה של חדלי אישים בטלנים ועצלנים, שנכשלים גם במשרות הכי מפנקות שמסדרים להם הוריהם, מעבירים את הזמן בבתי קפה וברים ומנסים להתחתן עם אנשים עשירים מהם. הגיבור, בן דמותו של שוורץ הנושא את השם היומרני/ מופרך שננדואה פיש, סופר בתחילת דרכו, חזר מלימודים בפריז, קם מאוחר לארוחות בהבוקר העשירות של אימו ומקשיב לדיווחיה על צעירים גרועים ממנו, וזה נעים מאוד. הסיפורים הגאוניים האלה שתורגמו כעת בעברית מתארים מעין ג'ן-זי אמריקני של לפני כמעט מאה שנה, שמפר לגמרי את האקסיומה לפיה הדור הראשון מקים, הדור השני מרחיב והדור השלישי מחריב; כאן החורבן מתחיל כבר מהצאצאים הראשונים, איזה ניהיליזם מופלא.

ניו יורק הישנה/ אדית וורטון

פשוט מושלם.

בהמשך הקובץ נפגשים שננדואה וחבריו בליל השנה החדשה, מסיבה שאף אחד מהמוזמנים הרבים מדי, קומץ אקלקטי לא קשור של אנשים, לא רוצה להיות בה, אבל כולם אחוזי אימה משתקת מהאפשרות של שהייה בקרב בני משפחתם והתמודדות עם שאלות יהודיות בנוסח למה לא התחתנת עם רופא השיניים החביב ההוא. הכתיבה הווירטואוזית מדלגת בין התודעות המיוסרות של אורחי המסיבה, קלה כפרפר ועוקצת כדבורה, בשנינות עילאית המסבירה את הפיכתו של שוורץ לכזה אייקון נערץ, הסופר של הסופרים, זה שסול בלו בכבודו ובעצמו כתב בהשראתו ספר שלם. רודיארד, גיבור סיפור הנושא, מסיים לימודים בהצטיינות יתרה, חי על חשבון אחותו וכותב מחזות שלא מתקבלים להפקה בברודווי. חבריו מקימים בבית האחות מעין חוג אינטלקטואלים עצלנים כושלים. כולם רצו להיות משהו, מישהו, עיתונאי, מחזאי, סופר, מרצה, להתפרנס מכתיבתם, אבל הזמן הוא כבר השפל הכלכלי הגדול, העידן שבו כל החלומות מתרסקים, וכל אחד מהם מתמודד עם המצב בדרך גרועה אחרת - אלכוהוליזם, מין מזדמן (החבר ההומו כמובן), שנאה עצמית, שוטטות, החמצת הזדמנויות, פעילות באגודות סטודנטים רדיקליות גם הרבה אחרי סוף הלימודים, הכל הולך. זה בעצם אבי אבות סיפורי הקולג', רק בלי הקולג' עצמו; שיחה מתמשכת מטורללת אינסופית על הכל ועל כלום, אהבה ואמצעי מניעה, קומוניזם ותיאולוגיה, קפיטליזם, בורסה והתאבדויות, כשהכל נאמר במעין ניהיליזם סרקסטי של אלה שנולדו בתקופה הכי לא נכונה - עד אז - וכל החלומות שלהם קרסו, נגוזו ועלו בעשן ימי בין לבין סתמיים שכאלה, עד שהמשבר יחלוף, הניו דיל של רוזוולט יפציע, וכולם, בלית ברירה, ימצאו שוב עבודה, פרנסה המכבדת את בעליה שאין בה נשמה.

הסיפור האוטוביוגרפי "הילד הוא המשמעות של החיים האלה" מתאר דינמיקות של יחסי משפחה, בנים מועדפים ובנות זנוחות, מי הנסיך ומי השפחה ומי הכבשה השחורה; למי סולחים על הכל ועם מי מתעקשים, קנאות, כעסים, יריבויות, טינות ומרירויות לאורך חיים שלמים. הגיהינום הוא הזולת והמשפחה מייצגת את כל שבעת מדוריו, אך עם זאת יש כאן, אולי לראשונה אצל שוורץ, מגע כמעט בלתי מורגש של חמלה. כולם גרועים ואומללים, אבל מבעד לניסיונות העיקשים להרוס זה לזה את החיים, ניכרת פה ושם גם אהבה אמיתית, כזו שאפשר לקבל רק ממי שמכירים אותך ומקבלים אותך על כל חסרונותיך וכישלונותיך והבנה עמוקה, פרוידיאנית ממש, של הדרך בה קשרי ההורים וקשרי המשפחה, החוויות הראשוניות האלה, מעצבות את האדם שנהיה בעתיד, לטוב ולרע, אצלו זה כמובן בעיקר לרע.

אמא'לה, איזו חבורה עלובה של לוזרים.

הדוד סימור, נהנתן ומהמר כפייתי שחי על חשבון המשפחה, עד שהוא מחליט להפוך את החיסרון ליתרון, מוצא עבודה כסוכן הימורים ועושה חיל במרוצי סוסים. לא משנה כמה אתם אפסים, תמיד יש עוד תקווה.

"רק לשם שינוי, כדאי שננסה להגיד משהו טוב על מישהו, לא משנה מי. כל אחד יכול לרדת על כל אחד, זה כמו להחליק במורד. אבל הדבר הקשה הוא לאהוב בני־אדם אחרים ולדבר עליהם טובות".

כמה נהדרת היא ניו יורק של לפני מאה שנה. אולי שווה לקפוץ לבדוק מה שרד ממנה עד לעצם היום הזה.

אם יש עוד טקסט של דלמור שוורץ שטרם תורגם לעברית, אנא הביאוהו לכאן.

ולבסוף בסיפור האחרון אנו נשארים עם בן דמות נוסף של שוורץ, קורנליוס שמידט, 25, משורר דכאוני שגר אצל אמא וככל הנראה ממציא את האכילה הרגשית. גם כשאין לך כלום, חותם שוורץ, עשה את הדבר הנכון, ואולי תרגיש קצת יותר טוב עם עצמך. הקלה רגעית, זה כל מה שאפשר לבקש בחיים האלה.