תומס קווין, בן 30 ומשהו, נולד לאבא כתב מלחמות וסופר נערץ, שכמעט לא נמצא בבית, רק קולו בוקע מהרדיו או עולה מבין דפי העיתון, ולאמא חולנית ודכאונית שכמעט לא יוצאת מהמיטה אך מקריאה לו את כל הקלאסיקות כבר מינקות. אביו של תומס לא זכה לקרוא את ספר הביכורים שלו, שיצא רגע אחרי מותו של האב, ונכשל טוטאלית. מאז תומס כתב שני ספרים נוספים שההוצאות התעלמו מהם לגמרי וכעת הוא מתפרנס מכתיבת תסריטים, המשכונים ושאר זבלונים אזוטריים. אבל לאב, סטנלי קווין, היה גם בן אחר, בן חסות, בן רוחני קרוב, בשם אנדרו בלאק, שכתב יצירת מופת, רב מכר עטור תשבחות, כולל אלה של האב, אך מאז נעלמו עקבותיו לפני 6 שנים. אשתו של תומס, אימוג'ן, היא מדענית במשימת מחקר בת חצי שנה על אי מבודד 13 אלף ק"מ מהבית, שנמצא בבלגן מוחלט. אבל אז קורים שני דברים: משהו שנשמע כמו שיחת טלפון מהאב המת, וגם מכתב מאנדרו שצץ אחרי כל אותן שנות שתיקה ובו תמונה מסתורית של חפץ דמוי חור שחור. הסוכנת שלו חושבת שזו מלכודת והיא כנראה צודקת, כי השד של מקסוול הוא מותחן מטאפיזי פילוסופי שבליבו ניצב מושג האנטרופיה; אנו והיקום מסביבנו מתקדמים אט אט לעבר הכאוס המוחלט, ואנדרו בלאק הוא סוכן הכאוס האולטימטיבי, הוא התגלמות השטן. לכן, כנראה, גם לא ניתן לסרב לפיתוי שלו.

לקסיקון/ מקס ברי

החלק המדעי מסובך למדי.

השד של מקסוול הוא פרדוקס מתמטי שנועד לאתגר את עיקרון האנטרופיה. הגה אותו מתמטיקאי סקוטי בראשית המאה ה-19 והוא נפתר רק כעבור מאה שנה באמצעות רעיון שרבים משתעשעים בו עכשיו - הרכיב הבסיסי של היקום הוא בעצם מידע, או כמו שאמר אורוול, ידע הוא כוח. הכתיבה של בלאק היא מלחמה באנטרופיה, הכאוס האפל שאליו שקע מאז מות אמו האהובה כשהיה רק בן 9. סדר עילאי, כל דבר במקומו, העולם בנוי משרשראות של סיבה ותוצאה, כמו שצריך, כשאל תוך כל זה מתאבכות ערמות של תיאולוגיה נוצרית מורכבת, מהבשורות השונות בברית החדשה, דרך המשמעויות הנסתרות של סצנת לידת ישו הידועה ועד לחזיונות המלאכים והשטן המתגלמים באותיות ומילים המייצגות את כוחה האמיתי של הבריאה, כמו בתורות הנסתר.

לפני שאנדרו נעלם, הוא ותומס התקרבו בעקבות מות האב, כאילו היו אח ביולוגי ואח רוחני. אנדרו קרא את ספרו של תומס והעמיס עליו שלל הערות מרגיזות וחכמות, ואף הזמין אותו להתארח בסמינר שהעביר, שם הכיר תומס את אשתו אימוג'ן. בהמשך בלאק הסתכסך עם חברת ההוצאה שלו וגנז את ספרו השני ששמו, ניחשתם נכון, השד של מקסוול. כעת תומס הוא היחיד שיכול להגיע אליו, הגביע הקדוש של עולם הספרות, תמורת מענק איתור עצום שיקבל מהמו"ל. תומס יוצא בעקבותיו ובעקבות הספר אל החוף האנגלי הקודר ואל מבנה מבוכי קלאסי של ספרות אימה מעולה. כל זה מתקיים במערבולת של מציאות, דמיון, סיפור, חלום, הזיה; מבנה שבו כבר לא ניתן לדעת מה אמיתי ומה לא, מה קורה ומה היה רק משל, מה ההווה ומה העבר, אבל איכשהו הכל משתלב, מתרכב, מתפתל ומתייצב לקונסטרוקט סיפורי מרשים, אולי כמו הספרות של אנדרו בלאק, אם אכן היתה קיימת.

הוא קצת לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, שלא לומר עף על עצמו ממש, והחלק התיאורטי/ דידקטי של הספר מתיש לפרקים.

דן וייברן, הבלש בספרו של אנדרו בלאק טיפוס כה מעולה, שמישהו צריך לכתוב לו ספר דחוף.

"האם השאלות שלנו יוצרות את היקום? אם אף אחד לא צופה ביקום, האם הוא קיים בכלל, או שהוא כמו סיפור בספר, סיפור שזקוק לעיני הקורא, שיסרקו את האותיות ויכניסו בהן סדר ומשמעות, ויגרמו לגל להתנפץ לרסיסים?"

עיירת חוף אנגלית אפרורית וסחופת רוחות כלשהי. מישהו אמר קורנוול?

אם סטיבן הול יירגע ולא יחשוב שהמציא את ספרות המתח מחדש - אז אולי.

ואז, בחלקו האחרון, הסיפור, אין דרך קלה לומר זאת, משתגע לגמרי. כל מה שחשבנו מתברר כשגוי לחלוטין, כל מי שהכרנו לכאורה הוא אדם אחר לגמרי, הכל הפוך, האנטרופיה ניצחה, הכאוס שולט; וזה בעצם, מה שסטיבן הול רצה להוכיח, לא?