ביקורת מזוית אחרת
רן בן-נון
הגיבורה של אווה בלתזר פורשת מהציוויליזציה
תקציר מנהלים
יאנוט, זה לא שמה האמיתי, מתגוררת בברצלונה, מול גן החיות שממנו היא שומעת שלל צווחות ונהמות. באותה אווירת ייחום כללית, היא מנסה לקבוע לעצמה את מה שהיא קוראת לו "מסיבת התעברות" לכבוד יום הולדתה ה-24. זה מתרחש, כולל נשיקה ראשונה, עם מדריך שחייה חתיך וסקס מאוד לא מהנה, כמקובל במצבים שכאלה, ונראה שהיא בכלל מעדיפה נשים. גיבורת ממותה האקפרסיוניסטי של אווה בלתזר הספרדיה היא סוציולוגית באוניברסיטה, שבמסגרת קבוצת המחקר שלה מחלקת שאלונים בבתי אבות ומרגישה שנפשה ומוחה נמחקים אט-אט. ואז מגיעה שורה של עבודות שחורות מזדמנות קצרות ימים, כי היא לא רוצה להתרגל לניצול. פוליטית זועמת ומופרעת, מצוידת בעולם דימויים מטונף שאין דומה לו – היא מבינה שהיא חייבת לעזוב את העיר.
כמו מה זה
מקום שמור/ יעל ואן דר ואודן
קל/כבד?
נגיד קשוח.
למה כן?
היא מתמקמת בפונדק שכוח אל ומשוטטת ביערות, עד שהיא משתכנת בבית חווה מרוחק ומנותק, כשרק רועה כבשים מבוגר מגיע אליו מדי פעם, ומוצאת עבודה במלצרות בבית קפה בכפר הסמוך. כל ההתרחשות הזו מתוארת בשפה המיוחדת של בלתזר - חושית, יצרית, פיזית מאוד, שפה של מגע בקרקע, במים, במזון, באוויר; עם מיניות גולמית מתפרצת, יאנוט (את השם הזה העניקו לה המקומיים לפי השטח שעליו נמצאת החווה) היא כמו עיוור שמגשש את דרכו להתנסויות ראשוניות פראיות, חייתיות.
למה גם כן?
יש כאן ניגוד בוטה בין לטרוף את העולם לבין להתרחק ממנו בעת ובעונה אחת; היא כמו נוגסת בחיים בתאוותנות ואז נסוגה חזרה למחילה הקטנה שלה, מתמסרת לכאב ולעייפות של עבודות החווה. להתיש את הגוף כדי למחוק את המוח, לא לחשוב, לא להרהר, להיות רק כאן ועכשיו. להתמסר לפרימיטיביות, שלעתים יש בה גם לא מעט אכזריות, לרדת כמה שלבי אבולוציה ולהפוך לאדם קדמון, שכולו רק צרכים בסיסיים פרוידיאניים של מיניות ואלימות מתפרצות ללא שליטה.
למה לא?
הספר מכיל קטעים קשים מאוד לקריאה של גועל וזוועה קיצוניים. וגם, צריך להודות, הוא פחות טוב באופן ניכר מ"בולדר", ספרה הקודם של בלתזר שתורגם לעברית.
דמות לקחת
הרועה מהחווה הסמוכה הולך ומתברר כחתיכת יצור, שהקשר איתו לוקח את הגיבורה למקומות ממש לא טובים. סוג של מוטציה פרובינציאלית מבחילה ביותר.
משפט לקחת
"רק מחשבה בסיסית אחת נותרת: להישאר במקום אחד די זמן בשביל להשיג אוכל, ואז למצוא מחסה מהחושך ומהקושי בתוך חור. לפני אלפי שנים קראו לחורים האלה מערות. היום קוראים להם פנאי, ספורט, רשתות חברתיות. אנחנו ננעלים בתאים העלובים שלנו ומתגאים בעצמנו וחושבים שאנחנו בני מזל"
איפה קוראים?
הספר הקטלאני פשוט מהמם - נרחב, עשיר, יפה ואכזרי. בכיף היינו קופצים לאיזה ריטריט ויפאסנה או משהו.
נחזור לעוד?
כן. יש יצירות נוספות של בלתזר שעדיין לא תורגמו ונשמח לקרוא בהקדם האפשרי.
השורה האחרונה
אט אט היא הופכת למעין אמא אדמה אימתנית, אשת מערות כל יכולה, ברוטאלית, אכזרית, קשוחה מתמיד. ממותה הוא ספר על עוצמתה הקמאית של הנשיות, שמתגלה רק אוף דה גריד, בחיק הטבע החשוף. זה המקום להיות בו, מחוז החפץ, היעד הסופי. גם שם לא תהיי מאושרת אבל לפחות תגלי את עצמך ותדעי מי את בדיוק. אצל אווה בלתזר, זה כל מה שאפשר לבקש.