ז'וזה אנטוניו בן ה-17, המכונה נינו, הוא הכבשה השחורה בביתו של ביבליופיל מסאו פאולו, ברזיל, של תחילת הסיקסטיז. לאביו יש אוסף בן כ-18 אלף ספרים המכסים את כל קירות הבית מרצפה עד תקרה, ואמו אחראית על סידורם באופן שרק היא מבינה. היחס של נינו אל הספרים נוטה להיות חושני משהו, הוא אוהב לגעת בהם ולמשש אותם, למרות שזה אסור בתכלית האיסור, עד שיום אחד נופל מאחד הספרים מכתב ששלחה לאביו אישה גרמניה בשם אנה בתחילת שנות השלושים, תקופה בה שהה האב בברלין. אנה הייתה המאהבת שלו ויכול להיות שהיא אף ילדה לו בן, וזהו האח הגרמני, ספרו של שיקו בוארקי הברזילאי, מהמגניבים שבסופרי עולמנו, שיצא ב-2014 ותורגם כעת לעברית.

מכתבים מברלין/ קתרין ריי

קל רוב הזמן.

עסיסי, חם, מלא דמיון ומהנה לפרקים, זהו מסע הזוי בעקבות אשליה תמוהה, או שלא. תחילה נינו ממציא לאח ביוגרפיה דמיונית, משהו שקשור להיטלר יוגנד, אבל אט אט מתברר שיתכן מאוד שהאח הזה אכן חי וקיים, וכך הוא הופך לאובססיה שאגב, ממש התרחשה בחייו הפרטיים של בוארקי עצמו, כשבסיפור מציאות ודמיון ממשיכים לשמש בערבוביה; לצד עובדות שנינו מגלה בשטח צפים ועולים החיים שהוא ממציא לאחיו ובוארקי גולש בין הקווים האלה במיומנות נונשלנטית כאילו רכב על הגלים בחופי באהיה, עד שלעתים קשה להבחין בין פנטזיה לבין עובדה, ובינינו, לרוב גם לא אכפת.

אז כן, במרכז העלילה אכן ניצב סיפור האח הגרמני, אבל בתוך כך משתקפת תמונה עגולה ורוחשת פרטים של הסיקסטיז בברזיל: מחאות סטודנטים נגד השלטון הצבאי האכזרי, אנשים נעלמים מעל פני האדמה בהמוניהם - כולל אחיו האמיתי והקיים לגמרי של נינו, שמוזנח לגמרי לטובת האח הגרמני העלום; וגם הלשנות, ציתותים, רשימות שחורות וכל הרפרטואר הפשיסטי השלם והמלא (בקרוב אצלנו), שאולי דומה למשטר הנאצי שתחתיו גדל לכאורה אותו אח אובד. מצד שני, אלו עדיין הסיקסטיז, מה שאומר הרבה סקס ואלכוהול. יותר ממסע חיפושים, זה סיפור התבגרות סוער, רגשי, פרוע למדי ומשולח רסן במיטב הקסם הבוארקי המוכר.

"האח הגרמני" הוא אנטומיה של אובססיה, מטרידה לא פחות משהיא משעשעת, עד לפרטים הקטנים ביותר של שריטה שלא ייתן להיפטר ממנה, שמאכלת את הנפש ולא משחררת, שהקשר בינה לבין המציאות הולך ומתרופף אל סף הטירוף. ובאובססיה כמו באובססיה, לפעמים זה חמוד ומשעשע, ולעתים מציק ומתיש.

תלוניוס (זה לא שמו האמיתי, אבל הוא חובב ג'אז מושבע), החבר הכי טוב לפעמים של נינו. לכאורה הוא גנב מכוניות קטן, אבל ככל שהעלילה מתקדמת מתגלים בו צדדים מפתיעים.

"עם הגיל יכולת זיהוי הפרצופים שלנו מידרדרת קשות, אולי מפני שעל הרשתיות שלנו הצטברו תווי פנים כה רבים, עד שאין פרצוף חדש שאינו מזכיר לנו במעורפל פרצוף אחר"

סאו פאולו של בוארקי נהדרת ומטונפת, מפחידה ומרתקת, עשירה ומטורפת, והכי ברזילאית שיש.

כן. אולי משהו קצת יותר עדכני אם אפשר.

אל תצפו לגדולות ונצורות מהמסע של נינו, הוא לא אפי במיוחד, ואפשר לומר אפילו עלוב למדי. יותר מאשר חיפוש אחר אח אבוד יש כאן סיפור של אובדן זהות. כשהוא תוהה מי היה אחיו, נינו שואל בעצם מי הוא עצמו. בארץ שסועה ורדופה, במשפחה הולכת ומתפוררת, כשאפילו בספרים הנשגבים ביותר כבר לא נמצאת התשובה, נותר רק לתהות מה בעצם נשאר, מהי המשמעות של כל זה. שאלה טובה. חמישים שנות חיפוש עיקש, שנע בדילוגים לאורך חיים שלמים, מילדותו של נינו ועד שהוא הופך לבעל אתר ספרות מצליח ברשת, ומה בסוף? סגנונו המגחיך במכוון, האגבי והמתעתע של בוארקי משאיר אותנו עם תחושה של הכל הבל, הכל סתם, הכל בולשיט חולף. או שלא.