ערן, 46, הוא מורה לקולנוע וספרות בבית ספר ברמת השרון, ומרצה לקולנוע בבצלאל, גבוה, נראה טוב, בן לאב מתעלל ואם מסורה אך כנועה. הוא חי בזוגיות עם ויקי, אלמנה חד הורית ללב הקטן, והם מתגוררים בקרית שלום המקסימה שבדרום תל אביב. כמו כל גבר בן 40 ומשהו הוא שואל את עצמו ואת שני חבריו – זהו? זה כל מה שיש? אז בוקר אחד באוקטובר הוא יוצא מהבית, נכנס למכוניתו ובמקום לפנות שמאלה לאיילון, לוקח ימינה לשדה התעופה וטס לריקיאוויק שבאיסלנד, וככה זה מתחיל; אבל אי של ערן שגיא אינו עוד ספר על משבר אמצע החיים הגברי, אלא משהו שונה לגמרי, אחר, חשוף באופן כמעט מטריד, וכל כך אנושי שזה ממש כואב.

השעה החלשה/ דינה עזריאל

די עמוס נפשית.

למה דווקא רייקיאוויק? סתם, בעקבות סרט שאהב, 'ללא שמש' של הבמאי כריס מרקר. כשהוא מגיע, ערן משליך את כרטיס הסים מהטלפון, זורק את הלפטופ לפח הקרוב, חובש כובע ומשקפי שמש, ונעלם אל הלא נודע, או כמו שהוא קורא לזה, "שדה עצום של אפשרויות משתרע לפני". תשכחו מהגבר הישן והקשוח, ערן מחובר לרגשות שלו ועוד איך, בוכה בלי סוף, עובר מצבים נפשיים קיצוניים - לא כולם באשמתו, אגב – ופוגש אינסוף מטפלים, אם כי כמטופל מנוסה מאוד, לרוב הוא מקפיד ללכת לאלה שיגידו לו את מה שהוא רוצה לשמוע. אי הוא מופת של גבריות חדשה, חשופה ברמת ההיפר ריאליזם ממש, מודעת לעצמה, כנה ואמיתית; הוא לא מסתיר דבר, לא תמיד זה נעים, לרוב זה לגמרי מרתק. ערן הוא תאונה מהלכת, שמנסה להינצל מעצמו באמצעות היצמדות להרגלים קפדניים ונכשל שוב ושוב באופן מפואר במיוחד.

ערן יוצא לטיול קצר עם לומי הפינית ויורן הנורווגי שהכיר באכסניה שבה הוא מתארח, ופוגש את הדחפים הכמוסים והכמיהות החבויות בעמקי נפשו, כשהוא ממשיך עם לומי אל הזוהר הצפוני, תוך שהוא נזכר במסלול הכושל שלו לאבהות ביולוגית; מסע ייסורים נורא שכולו תסכול ודמעות. נדיר לקרוא גבריות בכזו דרגה של חשיפה, בכזה אומץ, כמו החלטה להגיד כן לכל אתגר נפשי ורוחני ולא להסתיר דבר. זה כמעט מרתיע מרוב שזה קרוב, כאילו אפשר ממש לגעת בגידים המתוחים, בעצבים החשופים, בלב הפועם; אנושיות טוטאלית, עם כל היופי, הכיעור, האשמה והגאולה. זו כנות מלאה, אכזרית בריאליזם שלה, אבל לא כזו שכופה עצמה על הקורא ומתנפלת עליו באלימות בנוסח כל-האמת-בפרצוף, אלא כזו שנפתחת אליו כמו פרח שחור, כנות שיש בה איכות כמעט נשית לא צפויה. לעבור טרנספורמציה, להפוך למשהו שונה לגמרי; יש בזה משהו מטריד, אבל כה מסקרן.

החשיפה טוטאלית וברוטאלית. זה ממש לא לכל אחד.

יורן הוא הטיפוס הכי לא צפוי שיש. כאילו הכי מאצ'ו, אבל בעצם משהו שונה לגמרי. צפו ממנו לשק של הפתעות.

"אבל עם הגיל, היצר גם כך יתרוקן מעצמו, ובהדרגה תיפתח חירות, כשהגוף ישתחרר מתשוקותיו. ויהיה געגוע".

ברור שאיסלנד, אבל לא בריקיאוויק - נוסעים עד לקרחון הכי מרוחק ומחכים לזוהר הצפוני.

ברור. שגיא הוא אחד הכותבים הנועזים והמיוחדים שיש כאן.

שגיא מציג מיניות לא חושנית, שעסוקה יותר במגדר ופחות בארוטיקה. בשינוי העמוק הזה יש תהליך של התמסרות, ויתור על שליטה במעין אקט של שחרור מכל האחריות הכבדה הזו הרובצת תמיד על כתפי הזכר המערבי הממוצע. לשחרר, לוותר, לעזוב ורק למלא הוראות, זה כמעט מהנה בדרכו המשונה. הרוע הוא גברי; הטוב, לעומתו, נמצא באחרות, לא בהכרח נשית. האי של ערן שגיא הוא אי גבריות, להשתחרר מהפטריארכיה הפנימית, שמזיקה לנו לא פחות משהיא מזיקה לנשים, ולצאת לחופשי. אז מהו הטירוף, להישאר ולהמשיך בחיים הרגילים, האיומים גם כשהם כאילו הכי נורמליים, או לברוח? לא תקבלו כאן תשובה ברורה - אולי מלבד ההבנה המצערת שאחרי הכל, בסוף בסוף, כולנו נשארים לבד לבד.